יום רביעי, 12 באוגוסט 2020

פיזיותרפיה נגד ספורטתרפיה - העתירה לבג"צ

בג"צ דחה בימים אלו את עתירת איגוד הפיוזתרפיסטים תוך חיוב בהוצאות. 

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון     

העתירה כוונה לביטול החלטת המועצה להשכלה גבוהה (להלן: המל"ג) מיום 29.5.2018, אשר אישרה פתיחת תכנית לימודים לתואר ראשון (B.Sc) בספורטתרפיה (להלן: התכנית), אצל משיבה 7, הקריה האקדמית אונו (להלן: המכללה).

תמצית רקע עובדתי וטיעוני הצדדים

ביוני 2017 הגישה המכללה למל"ג בקשה לפתוח תכנית לימודים לתואר ראשון בספורטתרפיה. בדיקת הבקשה הוטלה על שני סוקרים, פרופ' חיים פיק (להלן: פרופ' פיק) ופרופ' גדעון מן (להלן ביחד:  הסוקרים). ביום 3.1.2018 התקבלה חוות דעתו הראשונית של פרופ' פיק, אשר סקרה את מכלול ההיבטים האקדמיים והמינהלתיים הנוגעים לתכנית, העלתה הערות ושאלות שונות וביקשה את התייחסות המכללה למספר נושאים, ובכללם באשר להבדלים שבין ספורטתרפיה לבין פיזיותרפיה. בסוף חוות הדעת ציין פרופ' פיק כי הוא רואה בחיוב את פתיחת התכנית. ביום 8.2.2018 התקבלה במל"ג התייחסותה של המכללה להערותיו ולשאלותיו של פרופ' פיק. באשר לטיב ההבדל שבין ספורטתרפיה לפיזיותרפיה, הבהירה המכללה כי בעוד שתחום הפיזיותרפיה מתמקד בטיפול בשלבים שלאחר פציעה, דוגמת אבחון, טיפול ושיקום, הרי שספורטתרפיה מתמקדת בעבודה על מגרש הספורט - בניית תכנית למניעת פציעות, מתן טיפול ראשוני לספורטאי הפצוע על המגרש וכן השלמת החלקים האחרונים של שיקום הספורטאי לאחר הטיפול הרפואי והפיזיותרפיסטי על ידי ליוויו במגרש.

ביום 12.2.2018 ביקרו פרופ' פיק ופרופ' מן במכללה, נפגשו עם גורמים בכירים בה ובחנו את תשתיותיה הקיימות. בהמשך לכך, ניתנה ביום 1.3.2018 גם חוות דעתו של פרופ' מן, אשר עבר על מלוא החומר בעניינה של התכנית, בחן תכניות לימוד ממוסדות בארצות זרות והתרשם מביקורו במכללה. פרופ' מן המליץ גם הוא על פתיחת תכנית הלימודים, בשים לב לכך שהתכנית ותשתיותיה הפיזיות של המכללה עמדו כולן בדרישות. בחוות הדעת הוער לתשומת ליבה של המכללה כי נושא התרגול המעשי אינו מודגש כראוי בתכנית; וכן הועלתה שאלת ההבדל בין פיזיותרפיה לספורטתרפיה, תוך שצוין כי קיימת חפיפה מובנית בין העיסוק בשני התחומים.

ביום 22.3.2018 העבירה המכללה התייחסות נוספת להצעות ושאלות הסוקרים והודיעה כי תאמץ את המלצותיהם. בתגובה להערת פרופ' מן בנוגע לנושא התרגול המעשי, הבהירה המכללה כי הלומדים בתכנית ייחשפו לתרגול מעשי במסגרת הלימודים המעשיים בכיתה, סימולציות ותצפיות אקטיביות,  והודיעה כי תגדיל את שעות התרגול המעשי בתואר ב-25%, ל-300 שעות. באשר להערת פרופ' מן לענין החפיפה בין ספורטתרפיה לפיזיותרפיה, הובהר כי אומנם קיימת חפיפה מסוימת, אולם זו מצויה רק בשולי המקצוע, תוך שהובהרו שוב ההבדלים בין שני התחומים.

ביום 28.3.2018 הודיעו הסוקרים, בהמשך לחוות הדעת שניתנו על ידיהם, כי בחנו את התייחסות המכללה להערות והם ממליצים על פתיחת התכנית.

ביום 29.5.2018 קיימה ועדת המשנה לענין מדעים ופארא-רפואה של המל"ג דיון בבקשת המכללה והמליצה לאשר אותה. בהמשך לכך דנה בבקשה גם מליאת המל"ג והחליטה על אישור פתיחת תכנית הלימודים.

ביום 15.1.2019 פנתה העותרת 1 (להלן: העמותה), יחד עם אחרים, למל"ג וטענה כי מינוי הסוקרים לבחינת בקשת המכללה חרג מנוהלי המל"ג - אשר לשיטתה מחייבים הקמת ועדת בדיקה לבחינת הבקשה. כן נטען כי פרופ' פיק אינו בעל מומחיות מתאימה לשמש כסוקר של תכנית ספורטתרפיה, ואף מצוי בניגוד עניינים. בתגובה, נמסר לפונים כי הדברים יובאו לדיון בפני ועדת המשנה, ובהתאם נערכה במל"ג בדיקה נוספת של הנושא, שכללה בין היתר קבלת התייחסות המכללה לפנייה, בירור עם משרד הבריאות ובדיקת תכניות ספורטתרפיה בחו"ל.

ביום 13.8.2019 דנה ועדת המשנה בטענות העמותה והחליטה שלא לבטל את המלצתה בדבר אישור התכנית. ביום 24.9.2019 דנה מליאת המל"ג בפניית העמותה ובהמלצת ועדת המשנה, ולאחר שהובא בפניה מכלול החומר בנושא מצאה אף היא כי אין עילה לביטול החלטת האישור.

באשר לטענה לדמיון התכנית לתכנית לימודי פיזיותרפיה, צוין כי בדברי הסוקרים הובהר שמדובר בתכניות שונות במהותן ובשני תחומים נפרדים, שכן בוגרי התכנית לספורטתרפיה אינם נדרשים בהתאם לחוק לרישוי משרד הבריאות ולכן התכנית איננה כוללת הכשרה מעשית קלינית - כמקובל במקצועות בריאות אחרים. עוד הובהר כי מינוי הסוקרים נעשה בהתאם לנוהל המל"ג, שהתקבל בהחלטתה מאוגוסט 2017,  הקובע מתי יש צורך במינוי סוקרים ומתי במינוי וועדה, וכי לא נפל כל פגם בכשירותו של פרופ' פיק לתפקיד.

טענתם העיקרית של העותרים הינה, כי על אף שהובהר על ידי המל"ג, בדיוניה השונים ובמענה לפניות העותרים, כי תכנית הספורטתרפיה אינה כוללת מרכיב טיפולי, ובשל כך אף אינה נדרשת להתנסות מעשית או הכשרה קלינית, הרי שמפרסומיה הרשמיים של המכללה ניבטת כנטען תמונה שונה. בנוסף, נטען כי עצם השם ספורטתרפיה יוצר חשש מובנה להטעיה כי מדובר בתואר טיפולי. לפיכך, נטען, כי בפרסומיה גורמת המכללה להטעיית הציבור, תוך שהיא מציעה תואר טיפולי שאינו עומד בדרישות חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008 (להלן: חוק הסדרת העיסוק).

עוד נטען, כי לפי נוהלי המל"ג היה מקום לבחון את בקשת המכללה באמצעות מינוי ועדת בדיקה ולא בדרך של מינוי שני סוקרים. לענין זה נטען גם להעדר כשירות מקצועית של פרופ' פיק לשמש כסוקר, וכן לקיומו של ניגוד עניינים בפעילותו של פרופ' פיק כסוקר, וזאת מאחר שד"ר אלה בין, ראש החוג לספורטתרפיה במכללה, מועסקת כמורה מן החוץ בחוג לאנטומיה באוניברסיטת תל אביב, שפרופ' פיק עומד בראשו. לבסוף נטען לפגיעה בחופש העיסוק של הפיזיותרפיסטים, וכן בזכותם לשוויון, שכן כעת יוכלו ספורטתרפיסטים להעניק טיפול שניתן על ידי פיזיותרפיסטים, מבלי להיות מחויבים בהכשרה מעשית בה מחויבים פיזיותרפיסטים.

בתגובת משיבי המדינה - המל"ג ומשרדי הבריאות והחינוך (להלן: המשיבים) -  נטען כי אין בסיס מבחינה עובדתית לטענה בדבר חפיפה משמעותית בין שני התחומים, וכי מקצוע הספורטתרפיה מהווה כביכול ניסיון לעקוף את דרישות הלימוד וההכשרה של העיסוק בפיזיותרפיה. טענה זו זכתה לבירור ממצה על ידי המל"ג והסוקרים מטעמה, ונמצא כי ספורטתרפיה הוא מקצוע שונה ונפרד המתמקד בתחום הספורט, התנועה ותורת האימון, והוא אינו עוסק בתחומים הנוירולוגיים והשיקומיים המאפיינים פיזיותרפיה. כן צוין כי עיקר עבודת הספורטתרפיסט היא במתנ"סים, קבוצות ספורט, חדרי כושר וכיו"ב, בשונה מהפיזיותרפיסט, שעבודתו מתבצעת בבתי חולים, מרכזי שיקום ובקופות החולים. ואף אם קיימת חפיפה מסוימת, נטען כי היא מצויה בשולי המקצוע בלבד. כן הובהר כי תכניות לימוד בספורטתרפיה אינן דבר חדש, וכי תכניות כאלה קיימות בישראל (למשל במכון וינגייט), כמו בעולם, מזה שנים, ובוגריהן מחזיקים בתעודות  ספורטתרפיסט ועוסקים בתחום.

במישור המשפטי נטען מטעם המשיבים, כי גם אם פתיחת התכנית בספורטתרפיה תשפיע על משלח ידם של הפיזיותרפיסטים, לא נתונה להם זכות מוקנית למניעת תחרות, כשהלכה פסוקה היא כי אין באינטרס של אדם העובד בתחום מקצועי כדי להצדיק הגבלה על אחרים המבקשים לפעול באותו תחום; קל וחומר  לאור קיומם בענייננו של הבדלים בין שני התחומים. כמו כן הובהר כי הוראות חוק הסדרת העיסוק אינן מסדירות את מקצוע הספורטתרפיה ואינן אוסרות על שימוש בתואר ספורטתרפיסט, שימוש הנוהג  בישראל זה שנים לא מעטות. עוד צוין כי בחינה שערך המל"ג בפרסומי המכללה אינה מבססת את טענת העותרים להטעיה בפרסום. 

ואשר לטענה בדבר ניגוד עניינים של פרופ' פיק ובאשר לכשירותו לשמש כסוקר, נטען כי מדובר במומחה בעל שם עולמי, המכהן כראש החוג לאנטומיה באוניברסיטת תל אביב, וכי אין בקיומה של ההיכרות האקדמית הנטענת כדי להקים מניעות לתפקיד. ולבסוף, לענין מינוי הסוקרים הובהר כי טענת העותרים נסמכת על נוהל משנת 2015, שאינו עדכני, שהוחלף בנוהל משנת 2017, שאינו מחייב בחינת תכנית לימודים בתחום חדש באמצעות ועדה. 

גם המכללה השיבה בתגובתה בפירוט לטענות שבעתירה, באופן דומה לנטען מטעם המשיבים. המכללה עמדה בתגובתה בפירוט רב על לימודי הספורטתרפיה בישראל ובעולם, תוך שהיא מבהירה מדוע אין זהות בין שני התחומים, כעולה מהשוני בתכני הלימוד ומהתעודות המקצועיות השונות שניתנות לבוגרי התואר. בתוך כך  הובהר כי ספורטתרפיסט מלווה את הספורטאי לפני ואחרי טיפולי פיזיותרפיה, אך אינו מעניק לו טיפול פיזיותרפי. כן מציינת המכללה כי אין באישור התכנית משום חשש להטעיית הציבור, בשים לב לעובדה כי תחום הספורטתרפיה אינו נכלל בחוק הסדרת העיסוק; כי מדובר בתחום הקיים בארץ כבר שנים רבות ולא "הומצא" על ידי המכללה; וכי שמות התעודות אותן מקבלים בוגריו תואמים את המקובל בעולם.

המשיב 9, בית החולים לוינשטיין, קבל על צירופו כמשיב לעתירה, אף שאין לו כל נגיעה לענין, וביקש מחיקתו כמשיב.

בדיון לפנינו חזרו באי כוח הצדדים על עיקרי טיעוניהם שבכתב, כמפורט לעיל. בא כוח העותרים שב והדגיש את החשש לפגיעה בתחום העיסוק של הפיזיותרפיסטים כתוצאה מאישור התכנית. נטען כי לענין זה חטאו המל"ג ומשרד הבריאות לתפקידם באישור התכנית.

באת כוח המשיבים הדגישה כי מדובר בהחלטה שהתקבלה לאחר בחינה מקצועית מקיפה, וכי נקודת המוצא היא חופש עיסוק, ועל המבקש להגבילו הנטל להצביע על העילה החוקית לכך. בא כוח המכללה שב ועמד על האבחנה שבין שני המקצועות, והבהיר כי אף שקיימת חפיפה מסוימת בנושאי הלימוד, אין חפיפה בעיסוק. צוין כי מכון וינגייט מקיים לימודי תעודה לספורטתרפיה כבר למעלה מעשור, וכי במכללה התכנית כבר יצאה לדרך לאחר האישור שניתן בחודש מאי 2018, ובינתיים שני מחזורים כבר החלו בלימודיהם, בשנה האקדמית הקודמת ובשנה הנוכחית, ולקראת תחילת השנה האקדמית הקרובה (2020-21) צפוי להתחיל בלימודיו המחזור השלישי.

בא כוח המשיב 9 שב וקבל על צירופו כמשיב לעתירה.

לאחר עיון במכלול כתבי הטענות מטעם כל הצדדים והחומר הרב שצורף על ידם, ולאחר שבית המשפט העליון שמע באריכות גם את  טיעוני באי כוח הצדדים בעל-פה, לא מצא בית המשפט כי העותרים ביססו כל עילה להתערבותנו בהחלטת המל"ג לאשר את התכנית.

החלטת המל"ג מיום 29.5.2018, בה אושרה למכללה תכנית הלימודים לתואר ראשון בספורטתרפיה, מושא עתירה זו, ניתנה על ידה מכוח סמכותה לפי סעיף 23 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958 (להלן: החוק). המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) מהווה בהתאם לחוק את "המוסד הממלכתי לענייני השכלה גבוהה במדינה" (סעיף 3 לחוק), ובידה הפקיד המחוקק את הסמכות ואת שיקול הדעת "להסמיך מוסד מוכר להעניק תואר מוכר" (סעיף 23 לחוק). המל"ג מורכבת בהתאם לחוק מאנשי מקצוע בכירים, שרובם הגדול נמנה על "בעלי מעמד בשדה ההשכלה הגבוהה, שהמליץ עליהם שר החינוך והתרבות לאחר התייעצות עם המוסדות המוכרים להשכלה גבוהה" (סעיף 4א לחוק).

החלטת המל"ג בענייננו התקבלה, כמפורט לעיל, לאחר הליך בדיקה סדור, ולאחר שהנושא נבחן באופן מקצועי ומעמיק על ידי שני סוקרים מקצועיים מטעם המל"ג, בעלי מעמד מקצועי בכיר, אשר בחנו את הנושא, ערכו ביקור במכללה, דרשו וקיבלו הבהרות לסוגיות שונות שהעלו, והגישו למל"ג את חוות דעתם לפיה יש לאשר את התכנית. בהמשך לכך נבחן הנושא על ידי ועדת משנה של המל"ג וכן על ידי מליאת המל"ג שהחליטו לאשר את התכנית.  בנוסף, משהועלו טענות על ידי העותרים, נערכה במל"ג בדיקה נוספת של הנושא - שכללה בין היתר קבלת התייחסות המכללה לטענות,  בירור עם משרד הבריאות ובדיקת תכניות ספורטתרפיה בחו"ל - שלאחריה שבו ודנו ועדת המשנה ומליאת המל"ג בנושא והוחלט לעמוד על החלטת האישור.

בנסיבות אלה, ונוכח העובדה שמדובר בסוגיה מקצועית, שההכרעה בה נמסרה על ידי המחוקק לסמכותה ולשיקול דעתה המקצועי של המל"ג, לא בנקל ייטה בית המשפט להתערב בהחלטה מעין זו. בית משפט זה חזר ושנה פעמים הרבה כי –

"בית-המשפט המינהלי יבחן בהליך המתקיים בפניו את החלטת הרשות על-פי עילות הביקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו שלו... כך בדרך כלל, וכך במיוחד כאשר הרשות המינהלית משתיתה את החלטתה על בסיס חוות-דעת מקצועיות של גורמים מקצועיים... מקום שהפעילה הרשות מומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית-המשפט מומחה... אכן, לעולם לכל בעיה יהיו פותרים ופתרונים אחדים. ייתכן אף שבית-המשפט ייטה אחר החלטה המבכרת פתרון זה ולא פתרון אחר. אך בכך אין כדי להביא את בית-המשפט להחליף את שיקול-דעתה של הרשות בשיקול-דעתו" (בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור, פ"ד נח(4) 754, 766 (2004)).

 

            וכן באותה רוח:

 

"הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה לא יתערב בהחלטת הרשות המוסמכת שבתחום מומחיותה המקצועית של הרשות אך מן הטעם שישנן חוות דעת מקצועיות סותרות... הלכה זו נובעת ממושכלות היסוד של הביקורת השיפוטית שלפיהן בית משפט זה אינו בא בנעלי הרשות, ובמיוחד כך כשמדובר בהכרעה בסוגיות מקצועיות מובהקות שבהן נהנית הרשות מהידע המקצועי, מהמומחיות ומהניסיון הרלוונטיים לקבלת ההחלטה" (בג"ץ 6269/12 הנהגת ההורים הארצית נ' שר החינוך, פסקה 16 (‏29.4.2015)).

וראו עוד לענין זה מבין רבים: בג"ץ 5263/16 נשר - מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה, פסקה 11 (23.7.2018); בג"ץ 6271/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 11 (‏26.11.2012); בג"ץ 8487/03 ארגון נכי צה"ל נ' שר הביטחון, פסקה 10 (2006); בג"ץ 1554/95 עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך, פ"ד נ(3) 2, 20 (1996); בג"ץ 4769/95 מנחם נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 271-270 (2002); בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח נ' נ' שר האוצר, פ''ד מח(5) 441, 486 (1994); בג"ץ 13/80 "נון" תעשיות שימורים בע"מ נ' משרד הבריאות, פ"ד לד(2) 693, 696-695 (1980); בג"ץ 492/79 חברה פלונית נ' משרד הביטחון, פ"ד לד(3) 706, 713 (1980).

עיון בטענות העותרים אל מול הסברי המשיבים אינו מעלה כל פגם בהחלטה או בהליך קבלתה אשר עשוי להצדיק את התערבותנו. המשיבים, כמו גם המכללה, עמדו על ההבדלים שבין פיזיותרפיה לבין ספורטתרפיה, ואף אם אכן קיימים תחומי השקה בין שני תחומי העיסוק כנטען, אין בכך כדי לפגום בהחלטה שנתקבלה. שטחי חפיפה ותחומי השקה בין מקצועות, בעיקר באותו תחום במובן הרחב (כגון בתחומי מקצועות הרפואה והבריאות), אינם תופעה חריגה, ובהעדר קביעה לפי סעיף 5 לחוק הסדרת העיסוק של פעולות שיוחדו בחוק רק לבעל תעודה במקצוע הפיזיותרפיה, אין בחפיפה הנטענת משום פעולה בניגוד לחוק.

אין גם ממש בטענה לפגיעה בחופש העיסוק של העותרים. בצדק נטען מטעם המשיבים כי למעשה העותרים הם המבקשים למנוע או להגביל את חופש העיסוק של זולתם. כאמור, אף אם קיימת חפיפה מסוימת, לעותרים לא נתונה זכות למניעת תחרות, ובמיוחד משהובהר שמדובר בתחומי פעילות שונים בעיקרם.

לבסוף, בית המשפט לא מצא גם ממש בטענה בדבר ניגוד עניינים כביכול של פרופ' פיק, מהטעמים שצוינו על ידי המשיבים, כמפורט לעיל.

על כל אלה יש להוסיף כי כעולה מסקירת ההליכים לעיל, העתירה הוגשה בשיהוי. החלטת המל"ג לאשר את תכנית הלימודים בספורטתרפיה במכללה התקבלה ביום 29.5.2018. רק כעבור כשבעה וחצי חודשים פנו העותרים למל"ג בענין זה, וגם לאחר קבלת ההחלטה הנוספת השתהו העותרים כחודשיים וחצי לפני שהגישו את העתירה. בנסיבות אלה אנו עומדים למעשה אל מול "מעשה עשוי", שכן, כפי שצוין על ידי בא כוח המכללה, התכנית כבר יצאה לדרך לפני כשנתיים, וכבר לומדים בה שני מחזורים, ומחזור שלישי צפוי להתחיל בשנת הלימודים האקדמית הקרובה.

אשר על אלה קבע בית המשפט העליון שיש לדחות את העתירה.

עוד נקבע, כי העותרים יישאו בהוצאות המשיבים 6-1 בסך כולל של 15,000 ₪, ובסכום הוצאות זהה לטובת המשיבה 7. כן יישאו העותרים בהוצאות המשיב 9, אשר צירופו כמשיב לא נדרש, בסך 7,500 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.


יום ראשון, 14 ביוני 2020

חופש המידע- ימסרו נתוני השכר של ראש ועד העובדים


חופש המידע- ימסרו נתוני השכר של ראש ועד העובדים
בית המשפט העליון דן בימים אלו בערעור שהגיש המערער שהנו עובד בעיריית ראשון לציון, המשיבה, ומשמש כיו"ר ועד העובדים בעירייה. ביום 16.4.2019 נעתרה העירייה באופן חלקי, חרף התנגדותו של המערער, לבקשת חופש מידע שהוגשה על-ידי אחד, מאור חמון, במסגרתה נתבקשו פרטים שונים על אודות תנאי העסקתו של המערער בעירייה. המערער הגיש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בבקשה להורות לעירייה להימנע ממסירת המידע. בפסק דין שניתן ביום 22.5.2019 נדחתה עתירתו על הסף, בהעדר עילה להתערב בהחלטת העירייה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com  

על פסק הדין הגיש המערער ערעור לבית משפט זה, ובצדו הבקשה למתן סעד זמני שהובא לדיון בבית המשפט העליון. בבקשתו ביקש להורות לעירייה להימנע מהעברת המידע המבוקש עד מתן פסק דין בערעור, שאם לא כן יהפוך הערעור שהגיש לתיאורטי. המערער פרט ארוכות את נימוקי בקשתו ועמד על הפגיעה הקשה הצפויה לטענתו, בפרטיותו, אם וכאשר יימסר למר חמון המידע המבוקש, מידע אישי ופרטי הנוגע לתנאי העסקתו והכשרתו המקצועית של המערער. המערער פרט את טענותיו, בהסתמך על הוראות חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998, חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ועל תקדימים מן הפסיקה.


בהחלטה מיום 27.5.2019 ניתן צו ארעי, כפי שנתבקש, בתוקף עד למתן החלטה אחרת.

ביום 6.6.2019 הוגשה תגובת העירייה לבקשה למתן סעד זמני, במסגרתה נטען כי דין הערעור כולו להידחות, וממילא גם אין מקום למתן סעד זמני. העירייה טענה על האיזון הראוי בין ערכים מתנגשים. מחד גיסא, האינטרס של המערער בשמירת פרטיותו; מאידך גיסא, האינטרס הציבורי בהגשמת תכלית חוק חופש המידע ובקרה על רשויות השלטון. העירייה פירטה בתגובתה את כל השיקולים הצריכים לעניין, את האיזון שנעשה, ועמדה על התהליך הסדור עד אשר נתנה את החלטתה המפורטת והמנומקת.

בינתיים, הגיש המערער ביום 11.6.2019 בקשה למחיקת הערעור, במסגרתה עדכן כי מר חמון פנה אל הממונה על חופש המידע בעירייה, בבקשה לבטל את בקשתו לקבל מידע בעניינו של המערער. ממילא פג חששו של המערער מפני פגיעה בפרטיותו. לדברי המערער, הפך הערעור לתאורטי, התייתר הצורך לדון בו, ולפיכך ביקש בנסיבות אלו, להורות על מחיקתו.

בית המשפט העליון החליט אפוא לעשות כמבוקש; הערעור, והבקשה למתן סעד זמני שנכרכה עמו – נמחקו.

יחד עם זאת, בית המשפט העליון קבע שהמערער ישא בהוצאות העירייה בגין תגובתה לבקשה למתן סעד זמני, בסך של 5,000 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום שלישי, 2 ביוני 2020

עו"ד נועם קוריס כותב על כשרות משפטית

עו"ד נועם קוריס כותב על כשרות משפטית

עו"ד נועם קוריס בוגר תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות'

נושא זה עוסק בצדדים לקשר החוזי: האם אדם שגורם נזק הוא כשיר להיתבע בגין הנזק שנגרם. בניגוד לענפי המשפט הסמוכים, דיני החוזים מבוססים על הסכמה וזה היסוד שמאפיין אותו מהם.
הקשר בין כשרות משפטית ל- חוזים:
  • החוק יתערב וישלול את כשרותו של מי בעיני החוק יש ספק שרצונו הוא - רצון אמיתי והסכמתו היא - הסכמה אמיתית, ולכן יטיל החוק מגבלות על קטינים, חולי נפש וכו'…
  • אם אנו מסיקים שנשללה כשרותו המשפטית של אחד הצדדים לחוזה - זו סיבה להפרת חוזה.
מי יכול להיות צד לחוזה?
בני אדם = אישיות משפטית טבעית רק בני אדם ותאגידים הם צד לחוזה
תאגידים = אישיות משפטית מלאכותית
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות עוסק בכשרות משפטית של בני אדם ולא של תאגידים. בחוק הכשרות המשפטית נראה שסעיפים 1 ו- 2 מדברים על אותו דבר, אך המחוקק לא כותבב דברים מיותרים ולכן סעיף 1 - כשרות משפטית רחבה = כשרות משפטית לזכויות או חובות,, כשרות המוענקת לבני אדם. סעיף 2 - כשרות משפטית מצומצמת = כשרות לפעולה משפטית -- פעולה משפטית היא הדרך בה אנו רוכשים זכות או מתחייבים בחיוב. כריתת חוזה היא הפעולהה המשפטית המובהקת ביותר.
עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

כשרות משפטית של תאגידים:
בתאגידים שני סוגי הכשרות יבואו יחד. לדוגמא - סעיף 22 לפקודת החברות: "מיום מסויים החברה היא תאגיד כשר לכל זכות וחובה ופעולה משפטית"
סעיף1   סעיף 2
תאגיד - הצורך במוסד משפטי זה נולד בד בבד עם תהליך המהפכה התעשייתית. הרעיון של חברה, היה ביסודו - ריכוז הון ומשאבים: קבוצת אנשים, שלכל אחד יש מה לתרום התחברה יחדד ויצרה חברה בע"מ = תאגיד. זהו כלי חשוב מאוד לכלכלה.

מאפייני חברה:
  1. אישיותה המשפטית של חברה נפרדת לחלוטין מאישיותם המשפטית של בעלי המניות שלה (לכל אדם בחברה אישיות משפטית נפרדת ולחברה אישיות משפטית נפרדת).
  2. כאשר אדם הופך לבעל מניות בחברה, אי אפשר להבחין בין נכסי האדם לנכסי החברה.
תיאוריות שונות לגבי השאלה - כיצד מסבירים את העובדה שלתאגיד יש אישיות משפטית וכשרות משפטית?
נועם קוריס

מהי כשרותם המשפטית של התאגידים? - יש כמה כללים שנכונים לגבי כל התאגידים:
  1. תאגיד חייב לפעול באמצעות אורגנים שפועלים בשמו (כמו מנכ"ל וכו'…) לדוגמא - כאשר חברה באה לחתום על חוזה, חשוב לברר במסגרת הכשרות המשפטית, שמי שחותם הוא אורגן מוסמך של החברה.
  2. ישנן מגבלות מסויימות שאינן מתאימות לתאגיד מעצם היותו תאגיד, אישיות מלאכותית, למשל - תאגיד לא יכול להתקשר בחוזה נישואין.
  3. היקף הכשרות המשפטית - יכול להיות שלתאגיד תינתן כשרות משפטית לעניינים מסויימים ולא לעניינים אחרים. בעבר הייתה לכך משמעות רבה יותר היות וחברה שחרגה ממטרותיה - פעולתה לא הייתה תקפה, אך החברות החכימו יותר והגדירו את כל המטרות האפשריות בחברה.
  4. לתאגיד אין כלל מרכזי ואין הנחה כללית שיש לו כשרות, אלא יש לבדוק לגבי כל תאגיד ותאגיד את הכשרות המשפטית שיש לו.
ניתן לחלק את התאגידים ל- 3 סוגים:
  1. תאגידים פרטיים - חברה בע"מ, שותפות, עמותה וכו'… תאגיד פרטי מוסדר בחוק: חברה -בפקודת החברות, שותפות - בפקודת השותפויות. החוק אינו מקים את התאגידים אלא קבוצת בני אדם שהחליטו לעמוד בתנאי אותו חוק ולהקים חברה. התנאים ליצירת התאגיד מצויים בחוק.
  2. תאגידים סטטוטוריים - המועצה לשיווק הפרי, מועצת הלול וכו'… תאגיד סטטוטורי מוקם ע"י החוק. חוק האפוטרופוס הכללי מקים תאגיד סטטוטורי בשם האפוטרופוס הכללי, לכל חוק יש אתת הכשרות המשפטית של התאגיד, בחוק כתוב מי מקים את התאגיד, מי יהיה חבר בו וכו'…. זהוו תאגיד מכוח החוק וכאשר מבטלים חוק יבוטל גם התאגיד הסטטוטורי.
  3. תאגידים שמקורם בחוק והקמתם בהחלטה מנהלית - עירייה, מועצה מקומית, איגוד ערים לכבאות וכו'…. תנאי ההקמה של תאגיד זה מופיעים בחוק: פקודת העיריות קובעת - מה זוו עירייה, מהי כשרותה וכו'… אך היא לא מקימה אותה, אלא הפקודה נותנת לשר הפנים אתת הסמכות להקמת העירייה והוא מכריז לאחר החלטה מנהלית על הקמתה.
דוגמאות לתאגידים:
  • נציגות הבית המשותף (וועד הבית) - עפ"י חוק המקרקעין תשכ"ט - סעיף 69 - זהו תאגיד.
  • וועדה מקומית לתכנון ובניה - חוק תיכנון ובנייה. בכל החוק לא מוזכרת המילה תאגיד ולכן זה יצר אי בהירות היות ואנשים נוטים להתבלבל בין וועדה מקומית ל- רשות מקומית. פתרון הבעיה נמצא בע"א עיריית בני ברק והוועדה המקומית לתיכנון ובנייה נ' רוטברד לאחר דיון ארוךך וממצה במהות התאגיד. לכל אורך החוק פזורים סעיפים המקזים לוועדה כוחות וסמכויות שאיןן ספק שהם מעידים על כשרות משפטית בפן השלטוני - כלומר זוהי רשות שלטונית, ובפן הפרטי - כלומר היא אינה קשורה לעירייה.
  • האפוטרופוס הכללי - חוק האפוטרופוס הכללי מגדיר את התאגיד המשפטי. זהו התאגיד היחיד בארץ, שמורכב מאדם אחד שהוא בעל שני כובעים: א. הוא יכול לעשות פעולות כאדם פרטיי בכשרות הפרטית שלו. ב. הוא יכול להתקשר כתאגיד בחוזה במסגרת האפוטרופוס הכללי.
  • חברה בייסוד - אין לה כשרות משפטית היות ומועד כשרותה חל מהיום בו נרשמה אצל רשם החברות. בפ"ד מנהל מס שבח מקרקעין נ' קופטש - נשאלה השאלה: האם יכולה להיותת לחברה בתהליך ייסוד (שעדיין לא נרשמה) איזושהי כשרות משפטית? ביהמ"ש לא שלל אתת האפשרות, אך אמר שאם כן הכשרות תהיה מאוד מוגבלת ומצומצמת לצרכים מסויימים כמו - ענייני מיסוי, לאותם עניינים שהיא שמה לה כמטרות לייסוד החברה, ובתנאי שבסופו של דבר החברה קמה.
  • מפלגה - תאגיד פרטי.
סעיף 3 לפקודת החברות קובע כמה אנשים רשאים לייסד חברה ומהן הדרישות להקמת תאגיד. בחברה יש מסמכים שנקראים - תזכיר החברה ותקנון החברה (או תקנות החברה). סעיף 22 קובע שרק מהיום שהחברה נרשמת כתאגיד בתעודת הרישום אצל רשם החברות, היא בעלתת כשרות משפטית. פירוק החברה הוא אך ורק כשמוחקים אותה מרשם החברות. כדי לדעת מהי הכשרות המשפטית של חברה - לא מספיק לבדוק אצל רשם החברות אלא יש לראות בתוך החברה.
סעיף 1 לפקודת השותפויות קובע ששותפות היא "חבר בני אדם שהתקשרו בקשרי שותפות". קשרי שותפות = קבוצת אנשים שהתאגדו יחד לצורך עשיית עסקים, אך לא התאגדו בחברה.. סעיף 4קובע - שותפות שהוקמה לעסק - חייבת ברישום תוך חודש מהיום שהחלה, אך יש לה כשרות משפטית גם אם לא נרשמה.
רישום קונסטיטוטיבי (מהותי) - חברה. הרישום יוצר את הכשרות ובלעדיו אין כשרות.
רישום דקלרטיבי (הצהרתי) - שותפות. הרישום לא יוצר את הכשרות וגם בלעדיו יש כשרות.
כשרות משפטית של בני אדם:
כשרות זו מוסדרת ב"חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסית תשכ"ב 1926"
סעיף 1 עוסק בכשרות הרחבה - כשרות לזכויות וחובות. במשפט הישראלי כשרות זו מופיעה אצל כל אדם וללא הגבלה, במהלך כל חייו. אדם חי = מגמר לידתו. אדם מת = כאשר הוא נירשםם כמת במירשם האוכלוסין. יוצאים מן הכלל הם: בחוק הירושה - לעובר יש כשרות להיות יורש אםם המוריש נפטר בזמן היותו עובר, בפקודת הנזיקין - סעיף 78 קובע כשרות של ילד או עובר,, לתבוע את מי שבמעשה עוולה גרם למותו של מי שעתיד היה להיות מפרנסו של אותו עוברר (אביו).
סעיף 2 עוסק בכשרות המצומצמת לפעולות משפטיות, כולל כריתת חוזה, כל אדם כשר לפעולות  משפטיות אלא אם נשללה כשרותו בחוק או בפ"ד ולא בשום דרך אחרת.
סעיפים 4-7 קובעים מגבלות וסייגים על כשרותם של קטינים, בסעיף 8 מנויות ההגבלות האחרות של אדם בקשר לכשרות והם: חולי נפש או לקויים בשכלם. סעיף 9 אומר שברגע שנדע אתת התנאים להגבלות ביחס לקטינים, ממילא נדע אותם ביחס לפסולי דין שהוכרזו כך ע"י ביהמ"ש.. מה ההבדל בין הגבלת כשרות ל- שלילת כשרות?
VOID - בטל מעיקרו, חסר כל תוקף מלכתחילה. VOIDABLE  - ניתן לבטלו מכאן ולהבא.
שלילת כשרות = מי שכשרותו המשפטית נשללה, כל פעולה משפטית שהוא עושה היא - VOID.
הגבלת כשרות = מי שכשרותו הוגבלה, כל פעולה משפטית שהוא עושה, ניתנת לביטול בתנאיי החוק.
החוק שולל או מגביל את הכשרות המשפטית של פסולי דין כדי להגן עליהם ועל האינטרסים שלהם וזאת משום שבסיס דיני החוזים הוא יסוד ההסכמה שבאה מתוך הבנה וביחס לפסולי דין וקטינים, אנו מניחים שאין להם הבנה מספקת על טיב ההתקשרות החוזית. הגנה זו מוצדקת כל עוד שיקול הדעת שהופעל הוא שיקול דעת של קטין או פסול דין שעבר דרך מסננת של אדם בגיר. סעיף 3: קטין = אדם שלא מלאו לו 18. בגיר אדם מעל גיל 18.
על מרבית החוזים שנעשים ע"י קטינים יש הגבלת כשרות ולא שלילת כשרות ולכן על רוב המקרים חלים סעיפים 4 ו- 5 שקובעים את הכלל - "לגבי קטינים קובע ביהמ"ש הגבלת כשרות"..  כאשר קטין כורת חוזה, הוא בד"כ תקף. לכלל זה יש חריגים לשני הכיוונים:
  1. ישנם סוגים של התקשרויות חוזיות שביחס אליהם יש לקטינים ולפסולי דין כשרות (כמעט) מלאה כלומר - חוזה כזה שקטין עושה דינו - תקף ולא ניתן לביטול מטעמי כשרות. חריג זה מוסדר בסעיף 6.
  2. חוזים בהם יש שלילת כשרות כלומר - אין להם תוקף בכלל. חריג זה מוסדר בסעיפים 6 א' ו- 7.
סעיף 4 - "פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמת נציגו"
החוזה תקף                                הסכמה גיל 18                           כריתת חוזה    גיל 0    
ההסכמה היא של האפוטרופוס אבל גם אם אין הסכמה - החוזה תקף! אז למה צריך הסכמה? ההסכמה בסעיפים 4, 5 לא באה לתת תוקף לחוזה, אלא לשריין אותו מפני ביטול, ז"א - חוזהה שנעשה עם הסכמה הוא תקף ולא נותן תוקף לביטול וחוזה שנעשה בלי הסכמה הוא תקף ונותןן תוקף לביטול. סעיף 4 ממשיך - "ההסכמה יכולה להינתן מראש או למפרע לפעולה מסויימת אוו לסוג מסויים של פעולות" - בפ"ד מלכה נ' חלב - נאמר שההורים נתנו את הסכמתם לסוג זה שלל פעולות קנייה ומכירה = התעסקות בכרטיסי מפעל הפיס. אם כן - ההסכמה יכולה להיות אוו ספציפית או לסוג מסויים של פעולות, אך לא לכל הפעולות היות והסכמה כזו היא חסרת משמעות. "יכול נציגו שלקטין לבטל הסכמתו לפעולה" - מדובר על ביטול הסכמה ולא על ביטול חוזה. בכל חוזה כזה יש את נקודת הזמן של כריתת החוזה ואת נקודת ביצוע החוזה.
בבג"ץ כנן נ' שר הביטחון - הביע השופט חיים כהן את דעתו ואמר שכריתת חוזה זו פעולה משפטית נפרדת וביצוע החוזה זו פעולה משפטית נפרדת, והוא מבחין בין 222 מצבים:
  1. קטין כורת חוזה, הוריו נתנו הסכמה מראש ומועד ביצוע החוזה הוא בתוך תקופת הקטינות. הסכמת ההורים היא לשתי הפעולות המשפטיות. מה קורה אם נכרת החוזה ורוצים לבטלו? השופט חיים כהן אומר שזה אפשרי היות וכל עוד לא בוצע החוזה אפשר לבטלו. ז"א - יש חוזה תקף ומחייב שלכאורה אי אפשר לבטלו אבל ההורים חוזרים בהם לגבי ההסכמה לביצוע ואז - אם זה בתקופת הקטינות, אז הקטין לא מחוייב לבצע את החוזה. ההורים לעומת זאת מפירים חוזה בכך שהם גורמים להפרת החוזה ע"י הקטין = "גרם הפרת חוזה"
 18      ביצוע כריתת  הסכמה 0  שתי פעולות משפטיות נפרדות
  1. ביצוע החוזה אמור להתרחש אחרי שהקטין כבר בגיר. כאן המצב שונה היות ואין ספק שהחוזה תקף ולא ניתן לביטול כי ההורים לא ביטלו את הסכמתם לחוזה, ואז דינו של בגיר זה - לקיים את החוזה.
רוב שופטי בימ"ש עליון לא מקבלים ניתוח זה והם סבורים שהפעולה המשפטית של כריתת חוזה כוללת ממילא את הביצוע ולכן היכולת לבטל את ההסכמה קיימת עד לכריתת החוזה.
סעיף 5 (1) דן בשאלה באיזה תנאים ניתן לבטל חוזה שנעשה מבלי הסכמת הנציג, שהרי אמרנו שסעיפים 4, 5 מלמדים שחוזה שנעשה ללא הסכמת הקטין הוא תקף אך ניתן לביטול. סעיף 5  קובע שהחוזה ניתן לביטול בשני תנאים:
  1. לא הייתה הסכמה (אם הנציג נתן הסכמה - החוזה משוריין בפני ביטול) ואם הנציג נתן הסכמה אז הוא ביטל אותה לפני כריתת החוזה.
  2. ביטול נעשה תוך חודש מהיום בו נודע לנציג על כריתת החוזה, עבר חודש והוא לא ביטל - הוא לא יכול לבטל יותר, החוזה תקף.
סעיף 5 (2) אומר שאם במהלך כל תקופת הקטינות לא נודע להורים על החוזה ולכן לא הייתה מצידם הסכמה (שזה תנאי מקדמי) אז לקטין, ביום שהוא הופך לבגיר - יש חודש לבטל אתת החוזה, היות ומהיום שהקטין הופך לבגיר, להורים אין כבר זכות הכרעה. שתיקה במשך חודש שווה הסכמה כי היא משריינת בפני ביטול.
סעיפים 4 ו- 5 קובעים את הכלל שהוא - "לגבי קטינים קובע ביהמ"ש הגבלת כשרות". לכלל זה יש שני חריגים משני כיוונים: I סעיף 6 - ישנם סוגים של התקשרויות חוזיות שביחס אליהם ישש להקטינים ולפסולי דין כשרות כמעט מלאה וחוזה כזה שקטין או פסול דין עושה - תקף ולא ניתןן לביטול. II סעיפים 6 (א) ו- 7 - מקרים של שלילת כשרות.
סעיף 6 א' - "פעולות בטלות" - סוג זה מדבר על רכישת נכס באשראי, בלי אישור ההורים אין תוקף לעסקה - יש כאן שלילת כשרות גם אם לכאורה נראה שיש כאן כשרות מלאה כי קטין רגילל לשלם במזומן, אך בגלל שזה באשראי גובר סעיף 6 א' על סעיפים 6 ו- 5. סעיף זה לא מסתפק בעסקת רכישת נכס באשראי אלא ממשיך ומציין עוד סוגים של עיסקאות כמו - שכירות נכס וכו'… והסיבה לכך היא שעסקאות אלה עלולות לשמש כהסוואה לעסקאות מכר בתשלומים. דוגמא - מכירת שעון לקטין ב- 1000 ש"ח וב- 10 תשלומים של 100 ש"ח - זו עסקת אשראי שה- 1,000 ש"ח כוללים בתוכה את האשראי שנגבה מהקטין. אם החוק היה מדבר על איסור רכישת נכס באשראי, אפשר היה להשכיר לקטין את השעון לתקופה של  10 חודשים, דמי השכירות היו  100 ש"ח לחודש ובסוף התקופה הוא יכול היה לקנות את השעון תמורת 1 שקל (סעיף זה הוסף עקב זעקה שהגיעה אל הכנסת כאשר סוכני מכירות שעברו מבית לבית, מכרו דברים שונים לקטינים שהתפתו לחתום על עסקאות האשראי האלה).
[נער רוצה לקנות אופניים ב- 600 ש"ח - אם הוא משלם במזומן - העסקה תקפה ואינה ניתנת לביטול, אבל במקרה שלאבא של חברו יש חנות למכירת אופניים והוא עושה לו הנחה ומוריד לו 200 ש"ח ואף מחלק לו את זה ל- 4 תשלומים של 100 – האם זה תקף? - לא, העסקה אינה תקפה ולכן יש אבסורד בעניין ואולי היה מקום להכניס בסעיף "רק במקרים של אשראי שכולל בתוכו ריבית".]
ההבדל בין שלילת הכשרות שבסעיף 6 א' לבין זו שבסעיף 7 הוא שבסעיף 6 א' על מנת שלעסקה יהיה תוקף, צריך אישור או הסכמה של הנציג בעוד שבסעיף 7 צריך אישור מביהמ"ש.
סעיף 20 (2) - "פעולה שתוקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל עפ"י החוק" - ישנם פינקסים רבים המתנהלים עפ"י חוק כמו - "מכירת אונייה" - בפנקס רישום כלי שייט, "מכירת מטוס" -- בפנקס רישום כלי טייס, אך לא כל רישום בפנקס הוא רישום שתוקף העסקה תלוי בו, אמנם ישנם מקרים שללא הרישום בפנקס, הבעלות לא יכולה לעבור גם אם הצדדים רוצים בזה מאוד, אך יש מקרים שגם בלי רישום בפנקס - הבעלות יכולה לעבור. הרישום הראשון נקרא - רישום מהותי == עסקה שתוקפה תלוי ברישום בפנקס שמתנהל עפ"י החוק, ויש רישום הצהרתי = גם כאן ישש פנקס שמתנהל עפ"י חוק, אך גם אם לא רשמנו בפנקס את העברת הבעלות, הבעלות תעבור.. הדוגמא המובהקת ביותר לרישום מהותי זה - הטאבו. סעיף 7 לחוק המקרקעין - "עסקהה במקרקעין טעונה רישום, העסקה נגמרת ברישום…". אם כן סעיף 20 (2) מדבר על רישוםם מהותי. כאשר קטין עושה עסקה בה הרישום מהותי, נראה כי מדובר בעסקה רצינית הן מבחינת היקפה הכלכלי והן מבחינת המורכבות שלה ומכאן שהיא גם מורכבת מדי מכדי שקטין יוכל לבצע אותה מבלי אישור מביהמ"ש. רוב פסקי הדין שעוסקים בנושא, בקשר לקטינים - מדברים על עסקאות במקרקעין.
בפ"ד שרף נ' אבער קנתה הגב' שרף דירה מקבלן ולאחר כמה חודשים מכרה אותה למשפ' אבער.השופט חיים כהן אמר שההורים אינם רואים בעיה ברכישת דירה ע"י קטינה כשלא ניתן אישור מביהמ"ש, אך באשר למכירת הדירה, הם ניתלו במזל קטינותה של ביתם כדי לנסות להתחמק מהחוזה.
הגב' שרף כרתה חוזה עם משפ' אבער - למכירת דירה, בזמן שהגב' שרף הייתה קטינה. משפחתה של שרף רצתה להתנער מן העסקה והיא הודיעה למשפ' אבער כי אי אפשר לקיים את החוזה כי הוא לא חוקי. הקונים רצו להפוך את החוזה לחוקי ופנו לביהמ"ש שייתן אישור לחוזה. בעוד הבקשה עומדת, הפכה גב' שרף לבגירה ואז בעצם כבר לא צריך את אישור ביהמ"ש ולכן שינו הקונים את תביעתם וביקשו מביהמ"ש שיכיר בחוזה כתקף ומחייב את משפ' שרף לקיים את עסקת המכר. דעת המיעוט - השופט חיים כהן סותר את ההלכה שנקבעה בדיון נוסף בהרכב שלל 5 שופטים בפ"ד נחיל נ' לוי שגם שם היה בדעת מיעוט. הוא מנמק את דעתו בשני נימוקים:
  1. אם ההורים התקשרו ללא אישור ביהמ"ש, זוהי התקשרות ללא סמכות ולכן מכוח סעיף 5 (2)  אפשר לבטל את החוזה.
  2. כריתת חוזה היא פעולה משפטית וביצוע החוזה הוא פעולה משפטית והשאלה היא איזה פעולה משפטית - תוקפה מחייב רישום בפנקס המקרקעין? הביצוע = העברת הבעלות הוא שמחייב את אישור ביהמ"ש וכריתת החוזה = תוקפו אינו מחייב רישום בפנקס, ולכן כריתת החוזה אינה טעונה אישור בימ"ש אלא הסכמת ההורים ובמקרה הזה הייתה הסכמה כך שהחוזה הוא תקף ואינו ניתן לביטול. בשלב הביצוע, כפי שנאמר, צריך את אישור ביהמ"ש אך במקרה זה הביצוע מיועד להתקיים לאחר גיל הבגירות ולכן אין צורך באישור ביהמ"ש וברגע שהקטין מגיע לגיל הבגירות כשהוא כפוף לחוזה, החוזה תקף, מחייב ויש לקיימו.
מבחינת לשון החוק, דעתו של חיים כהן מתיישבת מצויין כי באמת החוק מדבר על עסקה שתוקפה תלוי ברישום ועפ"י סעיפים 6,7 לחוק המקרקעין, רק פעולה משפטית זו, תוקפה תלוי ברישום ולא כריתת החוזה. יתרון נוסף, אומר חיים כהן, הוא שבמציאות זה באמת מה שקורה: קודם הקטין קובע את החוזה בהסכמת ההורים ורק אח"כ פונים לביהמ"ש לאישורו, בעצם כריתת החוזה טעונה הסכמת ההורים ורק אח"כ פונים לביהמ"ש על מנת לקבל את אישור הביצוע.
דעת הרוב אינה מסכימה עם גישה זו, היא רואה את מכלול הפעולות - כפעולה משפטית אחת שתוקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל עפ"י חוק. "סוף מעשה במחשבה תחילה". השופט ברקמפנה לדברים שאמר אנגלרד: "ההגיון העסקי תומך במסקנת הרוב, כי מה הועלנו לקטין אם פטרנו אותו מאכיפת ההסכם, אך חייבנו אותו בתשלום פיצויים", כלומר - לפי חיים כהן החוזה מחייב ואם צריך לבצעו בלי אישור ביהמ"ש, עדיין זו הפרת חוזה אז האם נשלים עם זה שלא נחייב אותו במסירת הקרקע אך נחייבו במתן פיצויים - אין בכך הגיון כלכלי. ממשיך ברק ואומר - כאשר יפנו לבימ"ש בבקשת אישור, עפ"י חיים כהן החוזה תקף, האם זה הגיוני שביהמ"ש לא יאשר חוזה שהוא כבר תקף, אין בזה כל הגיון, ולכן גם אם זה לא בדיוק תואם את לשון החוק, כל מכלול פעולות שיביא בסופו של דבר לרישום בפנקס, שמתחיל כבר בכריתת חוזה - טעון אישור ביהמ"ש. דעת הרוב יוצרת בעיה שגם השופט ברק וגם השופט שמגר מנסים להתמודד איתהה והיא - מה דינו של חוזה בתקופה שבין הכריתה ועד לאישור כי הרי בתקופה זו הוא לא תקף.. אפשרות אחת היא שאין לזה כל משמעות עד לאישור ביהמ"ש - זו אינה אפשרות מוצלחת כי כל צד יכול לחזור בו עד אישור בימ"ש. השופט ברק מציע אפשרות שנייה - ייתכן שמדובר בהצעהה מצד אבער ואת הקיבול יהיה אפשר לעשות רק אחרי אישור ביהמ"ש. זוהי אינה הצעה פשוטהה שכן היא מובילה לחיובים נספחים כמו - ההורים צריכים להתחייב, באיזושהי התחייבות נספחת שאינה חלק מהחוזה העיקרי, להביא את העניין בפני ביהמ"ש ולא לחזור בהם מההתחייבות הזאת. מאידך גם הצד השני צריך להתחייב שלא לחזור בו תוך פרק זמן סביר, וזאת כדי לתת לביהמ"ש את הזמן לתת את האישור. במקרה שלנו - אם פרק הזמן הסביר כבר חלף אז אבער יכול לחזור בו מהצעתו והקטינה שהפכה לבגירה, אין צורך באישור והיא תוכל לבצע את הקיבול והחוזה יהיה תקף, ולכן בגלל שהקטינה לא מעוניינת בחוזה, היא לא ביצעה את הקיבול ואז אין חוזה. השופט שמגר מנסה דרך אחרת ואומר שאולי בפרק זמן זה יש איזושהי הצהרת כוונות שלל  הצדדים.
מסויימות
צורת החוזה
אירועון
פתרון
מו"מ לכריתת חוזה – תום לב
תוכן החוזה
תום לב בביצוע - סעיף 39
שערוך חוזים בתוך התקופה החוזית
חוזה לא חוקי (חוזה פסול)
חוזה על תנאי
הפרה צפויה

יום ראשון, 17 במאי 2020

שדד 200 ₪ מקשישה ויישב במאסר 38 חודשים


שדד 200 ₪ מקשישה ויישב במאסר 38 חודשים
בית המשפט העליון דחה ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי באר שבע בת"פ   57357-12-17 (השופט ד' בן טולילה) מיום 14.6.2018, אשר השית על המערער, בעקבות הרשעתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירת שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין),עונשים כדלקמן: 38 חודשי מאסר בפועל; 6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירות רכוש או אלימות מסוג עוון בתוך 3 שנים מיום שחרורו מבית הכלא; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת רכוש או אלימות מסוג פשע בתוך 3 שנים מיום שחרורו מבית הכלא; פיצויים לטובת נפגעת העבירה (להלן: המתלוננת) בסך של 7,000 ש"ח; וכן קנס בגובה 1,500 ₪, או 10 ימי מאסר תמורתו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

ביום 8.3.2018 הגישה המשיבה לבית משפט קמא כתב אישום מתוקן נגד המערער. כתב אישום זה ייחס למערער שוד, עבירה לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין. לפי האמור בכתב האישום, ביום 17.12.2017, בסביבות השעה 9:10, רכשה המתלוננת, קשישה בת 90, מצרכי מזון במרכז מסחרי בבאר שבע. לאחר סיום הרכישה העבירה המתלוננת את כל המצרכים שרכשה ואת ארנקה שהכיל 200 ש"ח לשקית, והחלה לחזור בהליכה לביתה. המערער, שהבחין במתלוננת ובתכולת השקית, משך אותה מידי המתלוננת וברח מהמקום. כתוצאה ממעשה זה נפלה המתלוננת ארצה, נחבלה בראשה, ונזקקה לטיפול רפואי.


בישיבה שקיים בית משפט קמא ביום 8.3.2018 הודה המערער בעובדות כתב-האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון שעשה עם המשיבה. בית משפט קמא הרשיע אפוא את המערער בעבירת שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין. ביום 14.6.2019 גזר בית המשפט את דינו של המערער. בגזר הדין נקבע כי המערער פגע בערכים החברתיים המוגנים של קניינו של האדם, בטחונו האישי, כבודו וכן שלמות גופו ונפשו. בית המשפט עמד על הנזק הנפשי החמור שנגרם למתלוננת עקב ביצוע העבירה – ניכור ותלישות, פגיעה בתפקוד, וכן ייאוש ותסכול רב – וזאת לצד הנזק הפיזי שנגרם לה; על החומרה המיוחדת שבמעשי אלימות נגד קשישים וחסרי ישע; על הצורך למגר מעשים אלו באמצעות ענישה מרתיעה; ועל מגמת ההחמרה בענישה בגין עבירות דוגמת שוד. 

בית משפט קמא הביא בחשבון את נסיבות ביצוע העבירה, תוך שהוא מתייחס לכך שהעבירה לא בוצעה בצוותא, ולא בבית המתלוננת; שלא קדם לה תכנון כלשהו; שלא נעשה במהלכה שימוש בנשק; שלא נגרמו למתלוננת חבלות פיזיות קשות; ששוויו של הרכוש הגנוב נמוך; ושהאלימות בה נקט המערער כלפי המתלוננת הייתה קלה יחסית. ואולם, בעניין נסיבה אחרונה זו צויין כי כשמדובר באלימות נגד קשישים די בהפעלת כוח מועט כדי לגרום לפגיעה פיזית קשה ואף למוות. בשים לב לכל אלה, קבע בית משפט קמא כי מתחם הענישה ההולם בעניינו של המערער נע בין 24 ל-50 חודשי מאסר בפועל. בבוחנו את הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, התייחס בית המשפט לעברו הפלילי העשיר של המערער, אשר כולל 21 הרשעות קודמות בעבירות סמים ורכוש. בית המשפט נדרש גם לנסיבות חייו הקשות של המערער; להליך השיקום העצמאי שעבר; וכן להימנעותו מביצוע עבירות במהלך שש השנים שקדמו לביצוע העבירה נשוא כתב האישום. בית המשפט הסביר כי לנסיבות אלה יש לתת משקל נמוך יחסית נוכח הסתבכויותיו החוזרות והנשנות של המערער בפלילים, נוכח אי-יכולתו לעבור הליך שיקום משמעותי וכן נוכח העובדה שהמערער לא הביע חרטה מלאה על מעשהו.

לאחר ששקל שיקולים אלה, קבע בית משפט קמא כי יש למקם את עונשו של המערער בחלקו התחתון של השליש העליון של מתחם הענישה, וגזר את דינו כפי שפורט לעיל.

מכאן הערעור.

המערער טען כי בית משפט קמא חרג בעניינו ממדיניות הענישה הנוהגת וקבע מתחם ענישה שאינו פרופורציונלי למעשהו. לטענתו, פסקי הדין שנסקרו בפסק דין קמא עוסקים במעשי שוד שבוצעו בנסיבות חמורות יותר מאלו של המקרה דנן: בחלקם קדם תכנון למעשה השוד; בחלקם ניטלו סכומים גבוהים יותר; ובחלקם האלימות אשר ננקטה כלפי המתלונן הייתה קשה הרבה יותר. המערער גם הציג פסקי דין בהם נגזרו על מבצעי השוד עונשים קלים יותר משלו בשל נסיבות מקלות שונות.

עוד טען המערער כי שגה בית משפט קמא בגזירת עונשו בתוך המתחם שנקבע והחמיר עמו יתר על מידה. לטענתו, בקביעת העונש ניתן משקל מופרז לשיקולי ההרתעה ולעברו הפלילי, ולא ניתן משקל ראוי להליך השיקום העצמאי שעבר ולהימנעותו מלעבור עבירה פלילית בשש השנים שקדמו לביצוע השוד. כמו כן הלין המערער על כך שבית המשפט החמיר את עונשו בשל התרשמות שגויה כי העבירה בוצעה למען בצע כסף. המערער טען כי מעשהו היה מונע על ידי מצוקה כלכלית ונפשית אליה נקלע אחרי מות בת-זוגו. זאת ועוד: לדברי המערער, בית משפט קמא שגה בקבעו כי הוא לא מתחרט על מעשהו באופן מלא ולא לוקח אחריות עליו. המערער הבהיר לנו כי הוא מתבייש במעשהו ולוקח אחריות מלאה עליו; וכי חרף מצוקתו הכלכלית הוא קיבל על עצמו את תשלום הפיצויים שכאמור נפסקו לטובת המתלוננת.

המערער הוסיף וטען כי בית משפט קמא שגה גם בחייבו בקנס כספי בנוסף לפיצויים שפסק לטובת המתלוננת. לשיטתו, בית המשפט לא נתן משקל ראוי לכך שהמערער ביצע את העבירה בהיותו דר-רחוב הרעב ללחם; לכך שהמערער הפיק תועלת כספית מועטה מביצוע העבירה; ולכך שהיחס בין הנזק אשר נגרם למתלוננת כתוצאה מביצוע העבירה לבין סכום הפיצויים והקנס איננו מידתי. בהקשר זה, טען המערער כי הקנס ממילא לא ישרת את תכליתו, שכן הוא לא יוכל לפרוע אותו במועדו ולהימנע ממאסר – זאת, בשל מצוקתו הכלכלית והקדימות הניתנת בדין לגביית הפיצויים המגיעים לנפגע העבירה.

המשיבה מצדה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא. בדיון שהתקיים לפנינו ביום 31.3.2019 טענה המשיבה כי עונש המאסר שנגזר על המערער הולם את נסיבות המקרה: העבירה בוצעה נגד קשישה, דבר שיש בו אכזריות מיוחדת; למתלוננת נגרמו נזקים גופניים ונפשיים; ולמערער עבר פלילי מכביד הכולל 21 הרשעות. המשיבה טענה גם כי בניגוד לתמונה שהמערער ביקש לצייר לפנינו, הוא איננו נוטל אחריות למעשהו ואף לא מביע חרטה אמיתית על ביצועו. לעניין הקנס נטען כי אין מקום לבטלו, שכן מדובר בקנס בשיעור נמוך יחסית אשר מהווה רכיב חיוני בעונש על עבירה שבוצעה בשל תאוות בצע בלבד.

תסקיר שירות המבחן

ביום 25.3.2019 התקבל תסקיר עדכני בעניינו של המערער. תסקיר זה מבוסס על דיווח גורמי הטיפול בכלא בו מרצה המערער את עונשו. מהתסקיר וכן מדברי נציגת שירות המבחן בדיון שהתקיים ביום 31.3.2019 עולה כי המערער מביע חרטה על מעשיו באופן חלקי בלבד, תוך מזעור חומרת מעשיו ותוך הטלת האחריות עליהם על נסיבות חייו הקשות. שירות המבחן אמנם התרשם כי למערער יש מוטיבציה לצאת ממעגל הפשיעה, אך לצד זאת ציין כי המערער מסרב להשתלב במסגרת הטיפולית שהוצעה לו חרף חיוניותה לשיקומו.

בידוע הוא שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית – התערבות כאמור תוצדק במקרים חריגים בלבד (ראו ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל(29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (4.3.2009); ע"פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (12.5.2009)). כפי שיוסבר להלן, עניינו של המערער דכאן לא נמנה עם אותם מקרים חריגים אשר מצדיקים התערבות.

אין צורך להכביר במילים על חומרת מעשהו של המערער. פגיעה בקשישים ובחסרי ישע נמנית עם המעשים הנקלים והבזויים ביותר שידעה החברה. מעשים אלו פוגעים באופן חמור בביטחונם האישי של הקורבנות – ושל אוכלוסיות שלמות – ובזכותם להתקיים בכבוד וללא מורא. מעשים אלו אף משקפים דפוס התנהגות אנטי סוציאלי אשר מגלם בתוכו אכזריות ואדישות לנזק הנגרם לקורבן העבירה (ראו ע"פ 3307/08 מדינת ישראל נ' טועמי (4.3.2009)). לא אחת עמד בית משפט זה על תפקידו בהגנה על חסרי ישע ועל קשישים, שמטבע הדברים מהווים טרף קל ונוח לעבריינים. תפקידנו זה מחייב גזירת עונשים מחמירים ומרתיעים. אמנם הענישה היא לעולם אינדיבידואלית, ושומה על בית המשפט לשקול את נסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם, אפילו מדובר בעבירה שקורבנה הוא קשיש (ע"פ 6202/10 מדינת ישראל נ' ישראילוב(15.3.2011)). ואולם, בעבירות המבוצעות נגד אוכלוסיות חלשות עיקרון הענישה האינדיבידואלית לרוב ייסוג אל מול אינטרסים כבדי משקל ושיקולי ענישה אחרים, שבמרכזם עקרונות הגמול וההרתעה. היטיב לנסח זאת השופט א' רובינשטיין (כתוארו אז) בפסק הדין בענייןאלייב (ע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל, פסקה ו(1) (12.12.2005)):

"לא אחת הנאשמים באים עצמם מרקע קשה המצדיק התחשבות; אך המחוקק והפסיקה רואים לנגד עיניהם גם את הקרבנות, קרבנות בפועל וקרבנות פוטנציאליים, את היחיד שאיתרע מזלו להיות קרבן, ואת כלל החברה החוששת כי ירבו קרבנות [...] גזירת הדין היא מן הקשות שבמטלות השיפוטיות, כי עניינה דיני נפשות לנאשמים – אך דיני נפשות הם גם לקרבנות ולזולתם [...]".

אין תמה אפוא שהפסיקה דהאידנא מצביעה על מגמת ענישה מחמירה ומרתיעה: מגמה זו היא חלק מהמאבק לעקירת התופעה של פגיעה בקשישים ובחסרי ישע מן השורש (ראו ענייןאלייב, פסקה ו; ע"פ 5931/11 עבדולייב נ' מדינת ישראל, פסקה 19-18 (22.10.2013); וכן ע"פ 5063/10 מדינת ישראל נ' איסאקוב, פסקה י"ב (29.5.2011)). ענישה כאמור היא כורח המציאות בימים שבהם מעשי שוד קשישים הולכים ופושים במקומותינו (ראו ע"פ 304/85 תורג'מאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 74 (1985)).

המקרה דכאן הוא דוגמא אחת מיני רבות לנזקים החמורים שנגרמים לגופו ולנפשו של קשיש כתוצאה מביצועו של שוד גם כשהשוד איננו אלים במיוחד. למרות שהאלימות שננקטה כלפי המתלוננת הייתה בעוצמה נמוכה יחסית, ולמרות ששוויו הכספי של הרכוש שניטל ממנה היה לא גבוה, הנזק הנפשי שנגרם לה הוא חמור. תסקיר נפגעת העבירה מעלה כי עובר לביצוע העבירה המתלוננת חיה בבדידות ובעוני קשים: מדובר באלמנה בת 91, שמתקיימת מקצבת זקנה של ביטוח לאומי ומתגוררת בגפה בדירה מוזנחת ללא אמצעי קיום בסיסיים. לאחר ביצוע העבירה חלה החרפה משמעותית במצבה, שכללה גם ירידה בתפקודה היומיומי. המתלוננת החלה להאמין כי סביבת מגוריה לא יכולה עוד להוות מקום מוגן ובטוח עבורה, ועל כן היא ממעטת לצאת מביתה. תחושות הניכור והתלישות שהמתלוננת חשה בעבר התעצמו, וחוסנה הרגשי נסדק ללא תקנה.

בית המשפט העליון לא מצא שום פגם בגזר דינו של בית משפט קמא: לא בקביעת מתחם הענישה ולא במיקום עונשו של המערער בתוך המתחם. בית משפט קמא נדרש לכל השיקולים הרלבנטיים לקביעת העונש, ונתן את דעתו, בין היתר, לחומרת מעשהו של המערער, לנזק שנגרם למתלוננת, לצורך בהרתעה כללית ואישית, לנסיבות חייו הקשות של המערער, לעברו הפלילי, ולתחזית השיקום שלו. העונש שבית המשפט השית על המערער איננו חורג מרף הענישה המקובל בעבירות שוד המבוצעות נגד אוכלוסיית קשישים. המערער הצביע אמנם על מקרים כאלה או אחרים בהם הוטלו עונשים קלים יותר מזה שנגזר עליו, אולם המגמה העכשווית בפסיקתו של בית משפט זה היא להחמיר עם עבריינים שבוחרים לפגוע בקשישים. כפי שכבר ציינתי, מגמה זו הינה חיונית למיגור התופעה.  

בית המשפט העליון דחה גם את טענת המערער כי יש להקל בעונשו משום שהאלימות שנקט כלפי המתלוננת לא היתה קשה במיוחד ומשום שסכום הכסף שנטל ממנה היה נמוך. אל לנו להמעיט בנזק הנפשי החמור שנגרם למתלוננת וכן בפגיעה בביטחונה האישי וביכולתה להלך ברחוב ללא מורא (ע"פ 5213/06 וונדמו נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (9.5.2007); ע"פ 1334/08 ללוש נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (3.9.2008)). יתירה מכך: כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, די באלימות בעוצמה נמוכה כדי לגרום לנזקים קשים לאדם קשיש. בהקשר זה חשוב שנזכור כי בעקבות מעשה השוד שבוצע על ידי המערער המתלוננת נפלה ארצה ונחבלה בראשה. לדידי, העובדה שנזקי המתלוננת לא היו קשים היא רק עניין של מזל, שבגינו לא מגיע למערער שום הקלה בעונש.

הוא הדין לגבי הקנס שהושת על המערער. המערער טוען כי מצבו הכלכלי רעוע וכי לא יספיק לשלם את הקנס במועדו, אך בכך לא סגי. בית משפט קמא שקל את נסיבותיו האישיות של המערער בהטילו עליו את הקנס. לזאת אוסיף כי מדובר בקנס בשיעור נמוך, וגם מסיבה זו לא ראה בית המשפט כל סיבה לבטלו או לשנותו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.