יום שלישי, 19 באפריל 2016

חובות האישה לבעלה/ ד"ר יאיר שיבר

חובות האישה לבעלה/ ד"ר יאיר שיבר

עו"ד על משרד עו"ד נועם קוריס ושות:

נועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריס

עו"ד נועם קוריס בפייסבוק עו"ד נועם קוריס ביוטיוב עו"ד נועם קוריס בטוויטר עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק עו"ד נועם קוריס ב pinterest.com  
עו"ד נועם קוריס בבלוגר עו"ד נועם קוריס בלינקדין עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר

1.      "מעשה ידיה"- מספיק מהתנהגות
כל מה שהיא מרוויחה בעבודה עובר לבעלה כי בתמורה לכך הוא נותן לה מזונות. היא יכולה להגיד "איני ניזונת ואיני עושה"- המשכורת שלי אליי ואל תיתן לי מזונות ממך. מעשה ידיה, נתון לשיקולה של האישה בלבד. ההיפך לא עובד.
2.      "מציאתה"
היא הולכת ברחוב, מוצאת 10 ₪ , זה של בעלה.
3.      "פירותיה"
אם אישה מביאה את הנכס והוא שלה, הבעל זכאי לפירות הנכס, למשל שכירות- זה נכסי מילוג, אלו הפירות שאישה חייבת לבעלה. ביד"מ סידיס נ' סידינס שינה זאת (בית דין מיוחד של שני שופטים ודיין רבני) ביה"ד האזורי פסק שהשכירות שייכת לבעל. השופטים פסקו שנכסי מילוג של האישה ממועד הקרע כל הפירות שייכים לאישה בלבד. חוק שיווי זכויות האישה תוקן – סעיף 5(א)(ג) קובע שהפירות שייכים לאישה. הסעיף גובר ובד"ר חייבים לפסוק לפי החוק, נכסי המילוג הם של האישה על פי פירותיהם. הבעל מחליט אם רוצה בתור נכסי מילוג או בתור נכס צאן ברזל.
4.      ירושתה - בעל יורש את אשתו ואישה אינה יורשת את בעלה, לשם כך צריכים להתקיים מס' דברים: מוות של האישה לפני הבעל, חוק הירושה קובע שאם יש צוואה הולכים לפי הצוואה ואז היא נותנת למי שהיא רוצה, כיום נשים מורישות לילידים. אם לא השאירה צוואה החלוקה על פי חוק הירושה, 50-50 אם יש ילדים. השאלה אם יש אחים וכו'. אם יש הסכם ממון הוא תקף רק לחיים.
כלל הסעיפים הנ"ל לא מתקיימים בימינו.

התחלנו ישר לצלול לחיובים בין בעל לאשתו לפני שדברנו מי רשאי להתחתם עם מי. יש היום הרבה מקרים בישראל שבהם אנשים מכירים זמן רב ורק לפני החתונה הרבנות מסרבת. בעלי דת יכולים להינשא רק בנישואים דתיים. אין אפשרות כזו. חייבים לצאת למדינה שבין נישואים אזרחיים מוכרים ע"פ חוק, להביא תעודת נישואים מוכרתת ורק אז ירשם כנשוי. בבית הדין הרבני יש שוני גדול בין זוגות נשואים לפי הדין האישי לכאילו שלא. עשרת החיובים בין בעל לאשתו שראינו – מחייבים רק לפי הדין הדתי. בנישואים אזרחיים בית דין רבני לא מכיר בחיובים אלו. כך, אשה לא זכאית למזונות לבעלה ולא צריכה להיות זכאים לשיטתם גם בבית משפט אזרחי – כי חוק לתיקון דיני משפחה סעיף 2א שעניינו מזונות אישה קובע שיש לדון במזונות אישה לפי הדין האישי שלה, ואם הדין האישי קובע שלא מגיעים לה מזונות – אין לה. כך גם לגבי ידועה בציבור אמורים לדחות תביעה למזונות. אלא שבהמ"ש העליון הבין שיש כאן אפליה ובפס"ד רסנו חייב דיני מזונות לידועה בציבור מכוח דיני החוזים. כמו שפרנסת כל זמן הנישואים כך גם לאחר פרידה.
זה הביא למצב טוב יותר לידועה בציבור – לאישה בנישואים דתיים מגיעים מזונות עד הגט. לידועה בציבור לפי הפסיקה מגיעים מזונות ללא מועד מסוים. אין עניין של גט. רציונאל המזונות הוא שיקומי – כלומר הם אמורים להינתן לאחר הגירושין. יש פסיקות שנתנו מזונות לנשים מזונות לכל ימי חייהן.
אולם יש שופטים בבהמ"ש לענייני משפחה (שילה, מקייס) שמנסים לתקן את המעוות והתחילו לפסוק לנשים שהתחתנו לפי הדין הדתי מזונות אחר הגט. אין משהו ברור שניתן לומר ללקוחה בבית משפט עד מתי יפסקו לה מזונות. שופטים פוסקים לפיה ראות עיניהם. מסתמכים על נושא מזונות משקמים.
לכן, לדעת המרצה, מבחינה משפטית, עדיפים נישואים אזרחיים. נישואים אזרחיים מבחינת ביה"ד הרבני – יחייבו גט לחומרה אך מבחינת מזונות המעמד הוא כמו של ידועה בציבור. מכייון שהן נשואות מספק לא מתקיים המוציא מחבירו עליו הראיה ולכן אין זכאות למזונות. אם ביה"ד הרבני מבין שאחד הצדדים שנשאו בנישואים אזרחיים משתמש בגט לצורך סחיטת הצד השני הוא פשוט יבטל את תוקפם והם יהפכו לרווקים. זה הבדל מהותי – לא ניתן למשוך את הצד השני, לפי קביעת ביהמ"ש העליון, יותר מחצי שני.
מקרה אחר שנפתר בקלות – אם הבעל הפך צמח בת"ד, בנישואים אזרחיים לא תהיה בעיית עגינות ויבטלו את תוקף הנישואים. בנישואים דתיים יש בעיה רצינית. בביה"ד הרבניים יש שלוש גישות לגבי תוקף הנישואים – גישה אחת שאין תוקף בכלל (אין לשון קידושין, עדים כשרים ועוד). גישה שניה שיש תוקף מוחלט (יש כוונה, טבעת, אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות). זוג נשוי לכל דבר. גישה ביניים פוסק שצריך גט לחומרא. תוקף מספק. זה אומר שחייבים להתגרש במסגרת ביה"ד הרבני. אך מבחינת דיני מזונות לא מקבלים מזונות כאמור. זו הגישה השולטת היום. אך אם מתועררת בעיה או צורך מיוחד – עגינות, רצון להתחתן עם כהן ועוד – ביה"ד יקבע שאין תוקף.
היהדות מכירה רק בגט שניתן באופן מסוים. אם החוק יכיר בגירושין אזרחיים זה יצור בלאגן עצום. כיום לפחות היתרון הוא שאין בעיית ממזרות כי הגט פותר זאת באופן ודאי ומוכר ע"י ביה"ד רבני. ע"פ החוק כיום, גם זוג חד-מיני יהודי שרשום כנשוי חייב להתגרש במסגרת ביה"ד הרבני. כי החוק קובע סמכות ייחודי בענייני נישואים וגירושין. היה מקרה עם זוג נשים וביה"ד הרבני אפילו לא הסכים לפתוח את התביעה כי יש כאן הכרה מסוימת. ואז אתה בבעיה. הם פנו לבהמ"ש לעניני משפחה ופנה לחוק התרת נישואים שעוסק בזוגות מעורבים והקיש מחוק זה. הזוג לא יכול להתגרש בבי"ד רבני ולכן הסמכות שלו. הן נרשמו כגרושות.
מעיר שרוב הפוסקים הספרדים לא נותנים תוקף לנישואים אזרחיים ואילו הפוסקים האשכנזים נותנים תוקף. באשכנז זה היה רווח יותר וזה עניין תרבותי. היום בלי קשר להרכב כולם ידרשו גט לחומרא.
נישואים רפורמים – אם זה היה אזרחי היה נדרש גט לחומרא כי זה מאוד דומה לנישואים דתיים. הזוג לא נשוי. חוק יחסי ממון קובע חזקת שיתוף על זוגות שהתחתנו אחרי 74'. החזקה אומרת שזה משותף ונטל ההוכחה על הטוען לאי השיתוף. מי שהתחתן לפני ה1.1.74 וכל הידועים בציבור חלה הלכת השיתוף. בהלכת השיתוף אם אתה טוען לשיתוף בנכס שרשום על שם הצד האחר אתה צריך להוכיח שיתוף. נטל ההוכחה הפוך – הנטל על הטוען לשיתוף. אם במהלך נישואים יש דירה שרשומה על שם הבעל – לפי הלכת השיתוף האישה תצטרך להוכיח שיתוף (הדירה נקנתה ממקורות משותפים, הבעל שיתף אותה בנכס). לפי חזקת השיתוף הבעל יצטרך להוכיח שהדירה אינה משותפת. בנישואים רפורמים – כידועים בציבור וחלה הלכת השיתוף.
המרצה סיפר שמייצג אישה בנישואים רפורמים ורוצה שביה"ד יכיר בנישואים כדי שיחול חוק יחסי ממון, אלא שביה"ד הרבני לא מוכן לדון בנישואים רפורמים, כי זה נראה כהכרה בנישואים אלה.
עובר לדבר על סטטוסים:
הסטאטוס נקבע על פי האבא, כאשר מדובר בנישואים מותרים. כלומר – חשובה שאלת האבהות כדי להכריע בשאלת הסטטוס. העליון קבע ששאלת אבהות רק בסמכות ביהמ"ש לענייני משפחה. רק הוא מוסמך לתת צו לבדיקת רקמות. בכל מה שקשור לשאלת הסטאטוס אם כשר לבוא לקהל – סמכות ייחודית מכוח סימן 51 לדבר המלך במועצתו. זה גורם להכרעות חלוקות לפי בתי המשפט ובתי הדין – יש אבא מוכר לפי כל אחד מהערכאות – אבא לשאלת הסטאטוס ואבא לשאלת הכשרות. נוצר גם פער בין אבא ביולוגי לאבא משפטי.
כהן – אסור להתחתן עם 5 סוגי נשים: גרושה, זונה, חללה, גיורת, חלוצה. כהן גדול יכול להתחתן רק עם בתולה וגם לא עם אלמנה. יש הבדל בין נושאים בטלים לאסורים – בטלים לא היה כלום לכתחילה. לא קרה כלום. כמו אח ואחות. כל איסורי עריות. קידוש אשת איש, אב וביתו ועוד. אלא נישואים בטלים ולא צריך גט.
לעומת זאת נישואים אסורים אלה נישואין שיהיו בתוקף כמו כהן וגרושה למרות שהם אסורים. בי"ד רבני ישר יחייב בגט. הילדים יופיעו ברשימת פסולי החיתון. גרושה – מי שניתן לה גט כדין.
היה מקרה של מישהי שהתגרשה לגט לחומרא בגלל נישואים אזרחיים. לימים רצתה להינשא בנישואים דתיים. ביה"ד ביטל תוקף הנשואים הראשונים ואז אין תוקף לגט שקבלה ואינה גרושה ולכן יכלה להתחתן עם כהן. זה יתרון למישהי שמתחנת בנישואים אזרחיים אם תצליח להשיג את ביטול הנישואים האזרחיים – ניתן אח"כ להתחתן עם כהן. אם כבר יש ילדים עם הכהן שכך יהפכו לפסולי חיתון זו עוד מוטיבציה לבטל הנישואים הקודמים.
נישואים פרטיים – ביה"ד לא נותן לכך תוקף. דובר בכהן וגרושה שהתחתנו באופן פרטי וביקשו תעודה מביה"ד הרבני. סורבו. בקשו פסה"ד שמותרים להתחתן – גם סורבו. הגיע לעליון שפסקו שהרבני צודק – כל מסמך מכיר בתוקף נישואים פרטיים. כדי למנוע תופעה זו לא הכירו. אך אם ירצו להתגרש צריך גט רגיל. כל מקרהשל קידושים פרטיים בודקים את העדים ונותנים גט כדין. יש תוקף הלכתי, פחות בתוקף מבחינת משרד הפנים כי לא מוכנים להכיר.
זונה – מי שאינה בת ישראל – לא יהודיה, או בת ישראל שמקיימת יחסי אישות עם מי שאסורה להינשא לו באיסור השווה לכל. מישהי שקיימה יחסי אישות עם מישהו שאסור לה להתחתן איתו – כמו אישה נשואה שמקיימת יחסי אישות עם גבר אחר. אשת כהן שנאנסה, אפילו ע"י גוי – חייבים להתגרש. מרגע האונס הופכת לזונה. מישהי שקיימה יחיס אישות עם גוי ולימים רוצה להתחתן עם כהן – אסורה לכהן כי נחשבת זונה. כל מי שמקיימת יחסי אישות עם גוי הופכת לזונה.

שיעור שעבר התחלנו לדבר על סאטוסים – דברנו על כהן. הסברנו מי נחשבת מבחינה הלכתית "זונה". לישראלית וממזרת אסור להינשא – אם קיימו יחסי אישות אח"כ יהיה אסור לה להינשא לכהן. בפועל לא מתחקרים מי שמתחתנת עם כהן, אך אם הדברים צפים לא יסכימו לרשום. חייבים להבחין נישואים/קידושין אסורים (פסולי חיתון שמתחתנים בקידושים פרטיים) לבטלים. ניושאים אסורים הם בעלי תוקף הלכתי. אם ירצו להתגרש יהיה חייבים גט מעיקר הדין ולא מחומרא. מי שירצה להתגרש יהיה בעל עילת גירושין טובה. לעומת זאת, נישואים בטלים לא חלים מלכתחילה. למשל מישהו שמקדש מישהי שנשואה לאחר. כיום בית דין רבני לא נותן תוקף לנישואים פרטיים ומאפשר להירשם כנשואים. הוא גם לא ייתן פסק דין שמכיר כנשואים או כרווקים. הדבר היחיד הוא שברישום הפנימי הוא מחשיב כנשואים וכשירצו להתגרש הוא יתן גט. יש כאן עניין של מדיניות שלא רוצים לעודד את קיומם של נישואים פרטיים.
נישואים אזרחיים מקבלים תוקף בהתאם לחוק המדינה שנתנה את התוקף למנגנון. בנישואים הלכתיים לא צריך את הממסד. מטרת הרבנות היא לעשות סדר, לפקח. באים להגן מחששות שונים. היה מקרה של זוג שהתחתן כנשואים פרטיים ופשוט נפרדו וכשהאישה באה להירשם היא התחתנה ונולדו ילדים. הבעל הראשון נזכר שהוא רוצה גט. כרגע יש בעיה קשה של שני ילדים ממזרים.
טעות קלאסית של עו"ד של כהנים בתביעות גירושין היא לטעון שהאישה זנתה תחתיו – כי כך הוא ישר חייב לגרשה והוא לא יכול להשתמש בגט כקלף משחק.
כהן וגרושה שהתחתנו – הילדים הופכים לסטאטוס חדש – חלל. והבת – חללה. החלל אינו כהן ומותר לו להתחתן עם האסורים לכהן. חלל – ילד של כהן ושל מי שהתחתנה עימו והיא אסורה לכהן. בנוסף – מי שמקיימת יחסי אישות עם חלל – גם היא מוגדרת כזונה (ויהיה אסור לה להתחתן עם כהן). חללים מופיעים ברשימת פסולי החיתון במדינה, כי בנו של חלל תמיד יהיה חלל.
למשל חלל התחתן עם לויה (מספיק יחסי אישות לא חייבים להתחתן). הבן חלל והבת חללה. הבת החללה לא יכולה להתחתן עם כהן. אם הבת החללה מכירה ישראל – מותר להתחתן. הילדים שלהפ – ישראל, כיוון שייחוס הולך לפי האב (כל עוד הנישואים מותרים), והילדים כבר יוכלו להתחתן עם כהן. כלומר – חללות יכולה להיפסק כשמדובר בבנות חללות. אך הבן החלל תמיד יביא חלל, גם אם היא מותרת לו. הולכים לפי האבא.
הכהן עצמו לא מתחלל אלא נשאר כהן. אם אחרי שקיים יחסי אישות עם גרושה הלך והתחתן עם ישראלית שמותרת לו - הילדים כהנים. מי שקיימה יחסי אישות עם חלל הופכת גם היא לחללה ולא רק בת כהן שהתחתן עם האסורה לו.
מציין שנידה ברשימת העריות אבל עדיין ילד שנולד כתוצאה מכך אינו נחשב ממזר. הסטאטוס לפי האב. והאמא לא תהפוך לזונה. למרות שמדובר ביחסים אסורים.  
לכהן גם אסור להתחתן עם גיורת. גיורת – מי שנולדה לא יהודיה. איך מתגיירים? גבר: מילה, טבילה וקבלת עול מצוות. אישה: טבילה וקבלת עול מצוות. מי שהתגייר הופך להיות יהודי אבל מקבל סטאטוס בפני עצמו – גר או גיורת (הסטאטוס החמישי. הרביעי –חלל).
גר שהתגייר כאילו נולד מחדש ולכן משפחה של גוים שהתגיירו כולם באופן עקרוני האב יכול להתחתן עם הבת, הבת עם הבן וכו'. הילדים לא יהיו ממזרים למרות שאין כאן גילוי עריות. בפועל חז"ל אסרו זאת. אך אם למשל האב אנס את בתו אחרי שהתגיירו - הוא לא יהיה ממזר. האב שהתגייר הוא ביולוגי אבל לא משפטי – אין קשר משפטי משפחתי. לגבי גיור במהלך הריון – יש מח' ונוהגים לחכות עד הלידה ולגייר אח"כ.
אם זוג התגייר ונולדה ילדה – האם מותר לה להתחתן עם כהן? לא. היא בת גרים. לכהן מותר להתחתן עם בת גרים רק אם מעורב בה זרע ישראל, כמו גיורת שהתחתן עם ישראל. ישראל שנולדה לו בת מנוצריה והבת התגיירה – נולה מחדש ולא נחשבת כבעלת זרע ישראל.בן של גרים נחשב ישראל אך לא נחשב בזרע ישראל.
היה מקרה של זוג ישראל וגויה שנולד להם ילד. הייתה שאלה היכן הילד ישאר (בבית משפט תביעה נגד הגירה). היהודי טען שהילד יהודי – הילד נימול והבעל טבל אותו. למעשה הוא גייר אותו. נטען שזו שאלת סטאטוס ולכן הסמכות של ביה"ד הרבני. ביה"ד ציין שברור שהנישואים בטלים. אומנם מבחינת החוק זה בעייתי להמיר דת אך זה לא אומר שמבחינת הדין הדתי זה חסר משמעות. כי צריך שהאב או האם יגיירו ואין קשר משפטי בין האב לילד. המילה ביום השמיני לא תופסת כי לא הייתה סמוכה לטבילה. בשורה הסופית קבעו שהגירות אינה חלה כי יש לגייר קטן רק כשאביו או אימו מביאים אותו להתגייר והיהודי לא נחשב כאביו.
[מרחיב על תרומת זרע – יש משולש של זרע, ביצית ופונדקאות. אם יש לך שני מרכיבים אתה יכול לקבל מהמדינה אישור לשלישי. לכן ללסביות עדיפות מובנית על פני זוג הומואים – כי יש להם שני מרכיבים ולהומואים רק זרע. לכם הם נוסעים לחו"ל. לטענת המרצה יחס המשפט העביר לזרע הוא כאל חפץ. לכן ניתן להפקירו והוא לא שייך ליהודי שמתחתן עם גויה והוא לא נחשב אבי העובר. יש פוסקים שסוברים שבשביל קשר משפטי צריך כוונה שיוולד ילד ולא מספיק זרע. ולכן תרומת זרע בשביל כסף אינה מקימה קשר משפטי בין התורם לבין הילד שנולד. במשפט הישראלי אם יש קשר ביולוגי תמיד תהיה חייב בכל החובות המשפטיות ואין את ההפרדה הזאת]
גיורת – כאילו נולד מחדש. נתנו דוגמאות.
חלוצה – יש ייבום או חליצה. רק כשלאדם שנפטר אין ילדים ויש לו אח והרעיון שהאח יתחתן עם האלמנה. הרעיון שחלוצה היא כמו גרושה 0 לכן היא אסורה לכהן. בניושאין אזרחיים צריך גט לחומרא. האם צריך חליצה לחומרה? אכן יש טקס חליצה מספק. ביה"ד יבוא לקראתה אם תרצה להתחתן עם כהן כי החליצה תהפוך אותה לגרושה ולכן יבטל הנישואים. או אם החולץ מסרב לבצע הטקס. לפי סעיף 5 לחשבד"ר – סמכות החליצה היא סמכות ייחודית לרבני כמו בנישואים וגירושין, כמו לגבי סרבן גט. אם בזמן הפטירה אם הנפטר בהריון – האם האלמנה פטורה מחליצה? ממתינה ללידה. אם זו בת היא אלמנה רגילה. אםנולד בן ממתינים עד גיל 13 ואז תתבצע חליצה. אם לא תחכה הילדים אינם ממזרים. יש איסור אך לא מופיעה ברשימה העריות. יש חשיבות לקביעת רגע המוות – האם הילדים או האב מתו קודם – אם קודם האב מת האשה פטורה מחליצה.
ללוי מותר להתחתן עם כל האסורות לכהן.
ישראל – כמו לוי, מה שמותר לו מותר לו. בכהןף לוי וישראל אין פגמים. מעכשיו כל סטאטוס נוסף הוא עם פגם מסוים.
סטאטוס רביעי: חלל. סטאטוס בפני עצמו.
סטאטוס חמישי: גרים.
סטאטוס שישי: חרורי (מהמילה חור). עבד עברי יוצא לחופשי בשנת השמיטה. אם רוצה להישאר נשאר עבד עד שנת היובל. עושים לו חור באוזן. היום אין סטאטוס זה.
סטאטוס שביעי: ממזר. מהי הגדרת ממזר? כדי שילד יהיה ממזר ההורים צריכים להיות שניהם יהודים והתחתנו כדת משה וישראל. אם אלו נישואים אזרחיים יבטלו את תוקף הנישואין. ילד מגוי איננו ממזר אלא ישראל לכל דבר (אך האימא זונה). זוג שהתחתן והאב אינו יכול להוליד. האישה מקבלת תרומת זרע. האם הילד ממזר? יש מספר גישות. גישה אחת – הרציונאל הוא למנוע מהאישה לקיים יחסי אישות עם גבר אחר כדי לשמור על שלימות המשפחה. יש הסוברים שהזרעה שווה ביאה. רוב הפוסקים סבור שלא – הזרעה איננה כביאה (יש שסוברים שגם הפריה, לא רק הזרעה – מביאה לממזרות). לכן כדי לצאת ידי חובת כל הפוסקים ההצעה לקבל תרומת זרע מהפריה ומגוי.
הערה: לא לבלבל בין דת לסטאטוס. אמא יהודיה ואב מוסלמי – כפול דת. השאלה איך לדון בדין האזרחי – היכן יתחנך, מה קורה מבחינת דיני המזונות – לכאורה לא מגיע לו. ס' 3 לחוקלתיקון דיני משפחה (מזונות) קובע שאם לנתבע יש דין אישי שאר הוראות החוק לא יחולו. כאן הנתבע הוא מוסלמי. צריך ללכת לדין השרעי. התשובה היא שלילית – הבן מוסלמי אך לא מתייחס לאביו, אא"כ האב יקח את הילד לביה"ד ויכריז עליהם כילדיו. גם לפי המשפט העברי. לכאורה בהמ"ש לענייני משפחה לא אמור לפסוק מזונות. המרצה מספר על מקרה של אמא נוצריה ואב יהודי – הילד חסר דת. הולכים לפי הדין האישי של הנתבע. הנתבע טען שהוא יהודי ואין קשר בינו לבין הילדה. בפועל נפסק שיש לתת מזונות במנותק מהדין האישי. לפעמים החובה לתת מזונות של האבא גם אם האישה יותר עשירה. גם אם המשמורת שלו האישה פטורה לפי הדין האישי באופן עקרוני אך חייבת מזונות מכוח צדקה. אך אם סדר הגודל של ההכנסה דומה – האב יחויב במזונות.
הערה: לטענת המרצה במשמורת משותפת מפחיתים חלק מהמזונות. בתי משפט היום בעד משמורת משותפת. אם האם תוותר על המשמורת המשותפת אך תדרוש שיהיו איתה בחצי מהזמנים יפחיתו הרבה פחות (יש שופטים שכמעט לא מפחיתים בטענה שההפרשים בהוצאות האמא הם אפסיים אם המשמורת תהיה מלאה שלה או משותפת). לכן גברים מעדיפים היום משמורת משותפת בשביל ההפחתה.
המרצה מרחיב בהקשר זה שיש הבדל בין המשמורת – חלוקת הזמנים איפה הילד יהיה, לבין האפוטרופסות – קבלת ההחלטות על חינוך הילד וכל החלטה מהותית אחרת, כשההורים הטבעיים לעולם ישארו האפוטרופוסים ויצטרכו לקבל החלטה משותפת או להגיע כל פעם לבהמ"ש ולדרוש את הכרעתו.
יש ממזרים שנולדים גם מאיסורי עריות – אב ובת אח ואחות. ממזר הוא לעולם. ממזר או ממזרת שמתחתנים – הילד ממזר. ממזר עם ילדים מגויה ויתגיירו – יהיו יהודים. ממזרת עם בן מגוי – הילידים ממזרים.
מקרה: זוג התחתתן בשנת 70' כדת משה וישראל. ב73' התברר לאישה שהאב לא יכול להוליד. האישה הגישה תביעת גירושין בבי"ד רבני. האב ברח למונקו וסירב לתת גט. האישה הכרה יהודי אחר וחיה איתו כידועה בציבור. נולדו שתיבנות. כאב נרשם הבעל החדש. לימים הזוג נפרד וערכו הסכם פירוד שבו התחייב לשלם מזונות. ההסכם אושר בביהמ"ש. 3 שנים לאחר הפירוד האישה קיבל מכתב מרשם הירושה – הבעל שברח נפטר. האישה ויתרה על העזבון כי פחדה מעניין הממזרות. הרשם התעקש. התברר שהירושה הייתה בגובה 80 מליון אירו. העוה"ד הציע לא להסתלק. הוגשה בקשה לצו ירושה. האחים התנגדו וזה עבר לבית משפט וזה הועבר לשופטת שאשרה את הסכם הפירוד. עוה"ד טען שהבנות הן בנות הנפטר והשני הסכים להסכם הפירוד כי גידל את הבנות במשך שנים. מכיוון שעלתה שאלת ממזרות היועמ"ש היה מעורב והתנגד לבדיקת רקנות מחשש שהבנות התגלו כממזרות. עד שנת 2000 ביצוע במדינה בדיקות גנטיות בלי צו בית משפט, בלי שום איסור חוקי. בשנת 2000 חששו מבדיקות רקמות כי לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כל ילד שישי אינו מהבעל. נחקק חוק מידע גנטי שמתיר בדיקת רקמות רק בצו של בית המשפט לעניינמ משפחה (הסמכות נשללה מבד"ר – כי אין לבי"ד סמכות לאבהות. ומה אם דן בכך אגב אורחא כשדן למשל במזונות ואב טוען איני האבא – היו ארגוני נשים שחשו שבד"ר יעודד בדיקות ולכן הגבילו את סמכותו בעניין זה).  
בע"א משנת 548/78 נעה שרון – רווקה שהתעברה מרווק ורצתה בדיקת רקמות. לא היה חשש ממזרות. בהמ"ש פסק שלא ניתן לכוף כי זה פולשני, אך יש כאן תוספת ראייתית נגד טענתו של המתנגד. העירו שם שגם אם הנבדק יסכים לבדיקה לא יאשרו כשיש חשש לממזרות. מאז לא אשרו בדיקות כשהיה חשש ממזרות. ע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני – הדברים שנאמרו כשהערה הפכו להערה מחייבת. משנת 92' כך מכריעים בתי המשפט באופן שיטתי. ב-06' נפל דבר- כל הצדדים ביקשו בדיקת רקמות כי טענו שהמאהב הוא האבא ולא הבעל (אם המאהב לא היה מודה הבעל היה נאלץ לשלם מזונות למרות שלא היה האב). ניתן להצהיר על אבהות עד גיל שנה. אחרי שנה חייבים בדיקת רקמות.

[יש טענה שחובת מזונות היא רק כשלאב יש כוונה להביא ילדים. אחרת גם הילד אינו מתייחס אחריו. לכן לפי טענה זו מי שרצה כסף ותרם זרע הילד שיוולד לא מתייחס אליו. מספר על מקרה של מישהו שהיה אבא בעל כורחו ולכן נפסקו מזונות מאוד נמוכים]

יום שישי, 15 באפריל 2016

תקצירי פסקי דין בתביעות ייצוגיות...

תקציר פסקי דין / קורס ליטגציה / כבוד השופט חאלד כבוב


עו"ד נועם קוריס בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ביוטיוב
עו"ד נועם קוריס בטוויטר
עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס
עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס בבלוגר      
עו"ד נועם קוריס בלינקדין
עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר
עו"ד נועם קוריס בישראל בלוג
עו"ד נועם קוריס בתפוז         
עו"ד נועם קוריס ב simplesite
עו"ד נועם קוריס ב saloona
תובענות ייצוגיות בניירות ערך
רע"א 4474/97 רמי טצת נ' אברהם זילברשץ ו7- אח' , נד (2) 577:
חברת עיט ציוד צבאי לייצוא בע"מ (להלן – החברה) פרסמה ביום 30.3.1992 תשקיף שלפיו הציעה למחזיקי ניירות הערך שלה מניות וכתבי אופציה של החברה. חמישה-עשר חודשים לאחר יום פרסום התשקיף, התמוטטו כליל עסקיה של החברה. המבקשים ברע"א 4474/97 (להלן – התובעים) רכשו והחזיקו במועדים שונים וגם במהלך החודשים שלאחר פרסום התשקיף ניירות ערך של החברה. הם הגישו לבית-המשפט המחוזי תביעה ובמסגרתה ביקשו את אישור בית-המשפט לבירור התביעה כתובענה ייצוגית לפי הוראות חוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 (להלן – החוק). התביעה הוגשה נגד הדירקטורים בחברה במועד פרסום התשקיף, וכנגד המשיבה ברע"א 4474/97 אשר שימשה חתם מוביל בהנפקת ניירות הערך וחתמה על תשקיף ההנפקה. בית-המשפט אישר את הגשת התובענה הייצוגית בעילות שעניינן פרטים מטעים באשר לאופן הצגת מצבן העסקי של החברות הבנות של החברה במועד פרסום התשקיף ובאשר לשווי המניה ביום שלאחר המועד הקובע (להלן – יום האקס), אך דחה את הבקשה בכל הקשור לעילת התביעה שעניינה מתן מידע שגוי ומוטעה ביחס לצבר ההזמנות של החברה.
בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) לאור החשיבות הציבורית הכללית של התובענה הייצוגית ולאור ההשפעה שנודעת לה על חוג רחב של תובעים ובשל הפוטנציאל הבעייתי והסכנות השונות הטמונות במכשיר רב-עוצמה זה, ראה המחוקק להנהיג מידה רבה של פיקוח על השלבים השונים של ההליך המשפטי ולהציב בלמים בדמות דרישות שונות שבהן על התובע לעמוד בטרם יקבל את האישור להיכנס להיכלה של התובענה הייצוגית (587א).  
(2) ראשיתו של פיקוח זה בהליך הטרומי של אישור הבקשה להגשת תובענה ייצוגית. כאן נדרש התובע לעמוד ברף גבוה יותר של דרישות בטרם יורשה לייצג את הרבים. רף זה בא לידי ביטוי בנטל ובמידת ההוכחה הנדרשים לצורך מילוי התנאים המקדמיים לאישורה של התובענה כייצוגית (587א – ב).  
(3) התובע המבקש לבוא בשעריה של התובענה הייצוגית, נדרש לעמוד במבחן מחמיר יותר בהשוואה לתובע בתביעה רגילה המבקש למנוע את סילוקה על הסף. בהליך אישורה של תובענה ייצוגית אין להסתפק בכך שהעובדות הנטענות בכתב-התביעה מקימות עילת תביעה, ויש להוכיח את העובדות הנטענות באופן לכאורי. על התובע הייצוגי הפוטנציאלי לשכנע את בית-המשפט, במידת הסבירות הראויה, כי הוא ממלא אחר כל הדרישות והתנאים הקבועים בסעיפים 54א ו54-ב לחוק, לרבות קיומה של אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה (587ב – ז).
(5) במסגרת בחינה זו על בית-המשפט ליתן דעתו גם לטענות ההגנה שהועלו במסגרת הדיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית, ואל לו לעצום את עיניו ולהתעלם מטענות כאלו אם יש בהן כדי לכרסם באופן ממשי בסיכויי ההצלחה של התובעים (588ב).  
ב. (1) בתשובה לשאלה אם די בפער שבין הצגת המצב העסקי בתשקיף לבין התמוטטות החברה כשנה ורבע לאחר מכן כדי להקים לתובעים עילת תביעה בשל פרט מטעה בתשקיף וכדי להצביע על קיומה של אפשרות סבירה שהתובענה בעניין זה תוכרע לטובת הקבוצה, יש פנים לכאן ולכאן. מצד אחד עומד התובע בשלב דיוני זה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית בפני קושי אמיתי להוכיח את קיומו של הפרט המטעה. מטבע הדברים, מצויים מרבית הנתונים הרלוונטיים, החיצוניים לתשקיף, בידי הנתבעים (589ג – ד).   
(2) הצבת דרישה בפני התובע כי יפרוס בפני בית-המשפט תשתית ראייתית לכאורית מעבר לפער בין האמור בתשקיף לבין הכישלון הכלכלי של החברה זמן מה לאחר מכן, עלולה להטיל על התובע נטל כבד מדי שבו לא יוכל לעמוד. דרישה כזו עלולה לרפות את ידיהם של תובעים ייצוגיים פוטנציאליים. היא עלולה להביא לדחיית הבקשה לאישור תובענה כייצוגית, גם מקום שבו היה ראוי כי התובענה תתברר במסגרת זו. היא עלולה לפגוע בהרתעה הגלומה במכשיר זה וסופה כי האינטרס הציבורי שבאכיפת הוראות החוק יצא מופסד (589ה – ו).
(3) מצד אחר, אין להתעלם מכך שהעובדה כי חברה הגיעה לחדלות-פירעון, אינה מלמדת בהכרח על כך שתיאורה בתשקיף, חודשים רבים קודם לכן, כחברה רווחית, היה תיאור כוזב וכלל פרטים מטעים. חדלות-פירעון יכול שתיגרם משורה ארוכה של סיבות, חלקן חיצוניות לחברה ותלויות בסביבתה העסקית ובתנאי השוק שבו היא פועלת, וחלקן נובעות מגורמים פנימיים בחברה, דוגמת מבנה הון בלתי יציב, קבלת החלטה עסקית שגויה וניהול כושל. לא כל אימת שחברה נקלעת לקשיים כלכליים זמן מה לאחר שגייסה הון מן הציבור באמצעות תשקיף, מעיד הדבר על כך שהאופן שבו הוצג מצבה של החברה במסגרת התשקיף היה כוזב (589ו – ז).   
(4) גישה שלפיה די בקיומו של פער בין תיאורה של החברה בתשקיף לבין מצבה הכלכלי כעבור זמן כדי להצדיק אישורה של תובענה ייצוגית בעילה של פרט מטעה בתשקיף, עלולה לחשוף את החברות ואת נושאי המשרה בהן לסיכונים וללחצים שישתקו אותם מלפעול. גישה כזו עלולה לעודד משקיעים שהשקעתם נכזבה להגיש תביעות בגין פרטים מטעים בתשקיף, גם כאשר התשקיף שיקף נכונה את מצב החברה בזמן פרסומו. גישה כזו עלולה לדחוק נתבעים להתפשר – גם כאשר אין בתובענה הייצוגית ממש – ובלבד שלא יצטרכו לשאת בעלויות הכרוכות בניהול ההגנה ולעמוד בלחץ הנובע מעצם העובדה כי תביעה מסוג זה תלויה ועומדת נגדם. גישה כזו עלולה להביא לניצול לרעה של מכשיר התובענה הייצוגית ולבזבוז משאבים, וסופה שתזיק למשק בכללותו (590א – ב).
(5) במצב דברים שבו התובעים מצביעים על פער משמעותי בין תמונת מצבה של החברה כפי שנצטיירה בתשקיף לבין מצבה במציאות בחלוף פרק זמן קצר יחסית ממועד הפרסום, עובר הנטל אל הנתבעים לתת הסבר מניח את הדעת להיווצרות הפער האמור ולהצביע על האירועים שהובילו את החברה ממצבה הכלכלי בעת פרסום התשקיף אל עברי פי פחת (591ג – ד).   
(6) גישה זו תבטיח, שמחד גיסא לא ייסתם הגולל על התובענה הייצוגית רק משום שאין ביכולתו של התובע להצביע אלא על הפער האמור, ומאידך גיסא לא תאושר התובענה רק על בסיס אותו פער, כשיש בידי הנתבעים להסבירו. כך יושג האיזון הראוי בין הרצון שלא להטיל על התובע הייצוגי נטל כבד מדי שלא יוכל לעמוד בו כדי להיכנס להיכלה של התובענה הייצוגית, ובין הצורך למנוע גל של תביעות סרק שיעמיד את הנתבעים בפני לחץ בלתי הוגן (591ד – ה).  
(7) במקרה דנן, די בחומר הראיות שהציגו הנתבעים כדי להוכיח, לכאורה, כי התשקיף שיקף את מצבן האמיתי של החברות, בעת פרסומו. ההתרחשויות המאוחרות, שתיארו הנתבעים, הן שהביאו להתמוטטות הקבוצה (591ה – 592א).  
(2) על-פי סעיף 31 לחוק, על-מנת להראות שקמה להם, לכאורה, עילת תביעה אישית, על התובעים להצביע על נזק שנגרם להם משום שהיה בתשקיף פרט מטעה. כלומר, התובעים נדרשים להראות כי לכאורה נגרם להם נזק וכי מתקיים קשר סיבתי בין הפרט הנטען להיות מטעה לבין הנזק (594ד – ה).  
(3) גם אם יצא בית-המשפט מנקודת הנחה כי נכלל פרט מטעה בתשקיף ביחס לשווי המניות ביום האקס, הרי שהתובעים לא הסבירו כיצד גרם הפרט המטעה לחסרון הכיס שממנו סבלו, לטענתם. התובעים לא טענו, כי אלמלא נכלל הפרט המטעה בתשקיף, היו הם מכלכלים את צעדיהם באופן שונה. התובעים לא טענו, וממילא גם לא הביאו כל ראיה לכאורית לכך, שהם התכוונו לרכוש ניירות ערך נוספים של החברה או למכור ניירות ערך שבהם החזיקו, וכי הם נמנעו מעשות כן בשל הפרט המטעה ובשל כך נגרם להם הנזק (593ז – 594ד, ו – 595ג).  


רעא 8268/96 דן רייכרט נ' משה שמש , נה (5) 276
בית-המשפט העליון פסק:
(2) סילוק תובענה על הסף ניתן במקום שבו אין בכתב-התביעה כדי לגלות עילות תביעה כנגד הנתבעים. ככל שעסקינן בבקשה לסילוק התובענה הייצוגית על הסף, הרי ששאלת קיומה של עילת תביעה נבחנת ממילא במסגרת התנאים לאישורה של התובענה כייצוגית, הכוללים בין היתר את הדרישה כי התובע יראה כי קמה לו עילת תביעה אישית נגד הנתבעים. לפיכך אין מקום לדון בנפרד בבקשה לסילוק התובענה על הסף באשר שאלה זו תיבדק במסגרת בחינת התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 54א לחוק. ככל שעסקינן בבקשה לסילוק הבקשה לאישורה של התובענה הייצוגית על הסף, הרי שצו כזה יינתן, אם בכלל, במקרים חריגים וקיצוניים שבהם ברור על פני הדברים שאין בבקשה ולא כלום (290ד – ו).
(3) הפוטנציאל הבעייתי והחסרונות הטמונים בתובענה הייצוגית הולידו את הצורך להציב רף גבוה יותר של דרישות ממי המבקש לבוא בשעריה כמייצג הרבים. התובע הייצוגי הפוטנציאלי נדרש לעמוד במבחן מחמיר מזה הנדרש מתובע בתביעה רגילה המבקש להגן על תביעתו מפני סילוק על הסף. בעוד שבתביעה רגילה די לתובע לעמוד במבחן המישור הטיעוני על-מנת שלא יהיה ניתן לסלק את תביעתו על הסף, הרי שבתובענה ייצוגית על התובע לעמוד במבחן ראייתי כדי לקבל אישור לבקשתו להגשת תובענה ייצוגית. בתביעה רגילה די בכך שהעובדות המפורטות בכתב-התביעה מקימות עילת תביעה שתוכח במהלך המשפט עצמו, ואילו בהליך בקשת אישורה של תובענה ייצוגית אין להסתפק בעובדות הנטענות בכתב-התביעה, אלא יש להוכיחן באופן לכאורי (291א – ג).
(4) במקרה דנן התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח באופן לכאורי, במידת ההוכחה הנדרשת בשלב זה, קיומן של עילות תביעה כנגד המשיבים. המסכת העובדתית שפרס התובע בפני בית-המשפט די בה כדי להקים את עילות התביעה והיא נתמכת בחלקה הגדול בראיות לכאוריות להוכחתן של עילות התביעה (292ו).
ב. (1) יש לראות בבקשה לאישור תובענה ייצוגית הליך הקרוב באופיו להליך ביניים, שבו מידת הפירוט הנדרשת נופלת מזו שבהליך העיקרי. ככלל, מן הראוי לדרוש פירוט והגדרה של מהות ההטעיה תוך ציון חלקו של כל נתבע ואחריותו לאותה הטעיה. אולם בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, כאשר קיימת אפשרות סבירה ואולי אף קרובה לוודאי בדבר קיומם של פרטים בלתי נכונים במסמכי החברה ובדבר קיום זיופים ועיוותים בניהול ספרי החברה, אין לדרוש פירוט קונקרטי בשלב של אישור התובענה הייצוגית (294ב – ד).
(2) התובענה הייצוגית נועדה לתת לבעל המניות, שנפגע פגיעה קטנה יחסית, תמריץ לתבוע את זכויותיו וזכויות אחרים כמוהו. כדי לעודד בעל מניות לפעול כתובע ייצוגי נקבעו בחוק תמריצים מספר. עצם העובדה שהתובע יפיק רווח לעצמו כתוצאה מהיותו התובע המייצג אין בה – כשלעצמה – לשלול את תום-לבו (295ד – ה).
(3) אין לפרש את הדרישה לקיומן של שאלות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה כדרישה לזהות מלאה בכל השאלות הטעונות הכרעה לגבי כל קבוצת התובעים. דרישה של זהות מוחלטת בכל השאלות הטעונות הכרעה, עובדתיות כמשפטיות, תסכל את תכלית התובענה הייצוגית ותהפוך את השימוש בה למשימה בלתי אפשרית. לפיכך יש לאמץ גישה ולפיה די בכך שהשאלות העיקריות העומדות במוקד הדיון תהיינה משותפות לחברי הקבוצה, ואין נפקא מנה אם מתקיים שוני בשאלה משנית זו או אחרת (296ה – ו).
(4) במקרה דנן במרכזו של הדיון המשפטי תעמוד שאלת הפער הבלתי מוסבר בין המצג בדבר מצבה הכספי הטוב של החברה, כפי שבא לידי ביטוי הן בתשקיף והן בכל הדוחות הכספיים המנויים בכתב-התביעה, לבין קריסת החברה פרק זמן קצר לאחר פרסום אותם דוחות. גרעין זה, שיהווה את לב לבה של ההתדיינות המשפטית, משותף לחברי הקבוצה, ואין בכך שאחריותם של רואי-החשבון הנתבעים מצומצמת לנקודת זמן מסוימת בלבד או לחלק מן האירועים המעמידים את עילות התביעה או נובעת אך מדוח זה או אחר כדי להצדיק את דחיית הבקשה לתובענה ייצוגית (297ג – ה).
(6) במקרה דנן השקיע התובע סכום ניכר במניות החברה ונגרם לו נזק ממשי משירדה השקעתו לטמיון. האינטרס שלו בניהול התביעה הוא אמיתי וברור וניכר כי אין הוא משמש כסות פיקטיבית בלבד. מידת ההתמצאות שהפגין בכל הנוגע למהות ההליך, לזהות הנתבעים ולמסכת העובדתית שקדמה להתמוטטות החברה העומדת בבסיס התביעה מניחה את הדעת גם אם אין הוא בקיא בפרטי הפרטים של התביעה ובכל המהלכים המשפטיים שנקטו עורכי-דינו (304ג – ד).

ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ו15- אח' [22 עמ'] , נא (2) 312
המערערים הם בעלי מניות מקרב הציבור במשיבה 1 (להלן – טמפו). הם הגישו נגד המשיבים תביעה, בדרך של תובענה ייצוגית. במוקד התובענה עומד מיזוגה של המשיבה 12 (להלן – טמפו-פלסטיק) אל תוך טמפו. בתשקיף שפרסמה טמפו לקראת הנפקת מניותיה, דווח על התחייבותה כלפי הבורסה למזג לתוכה את טמפו-פלסטיק. זאת, במטרה למנוע מצב של ניגוד עניינים בין החברות, כאשר טמפו רכשה את כל תצרוכתה הגולמית – פלסטיק מטמפו-פלסטיק, שהייתה באותה עת חברה פרטית בבעלות מלאה של בעלי השליטה בטמפו.
לטענת המערערים, נקטו המשיבים – בעלי מניות ודירקטורים בטמפו וחלקם גם בעלי שליטה ודירקטורים בטמפו-פלסטיק – סחבת בהליך המיזוג. זאת, כדי לגרוף לכיס בעלי השליטה בטמפו את רווחי טמפו-פלסטיק אשר בבעלותם, תחת אשר ידאגו, על-ידי מיזוג, להעברת הרווחים לטמפו תוך זמן סביר. המערערים ייחסו למשיבים עילות שונות שמקורן בדיני החוזים, בדיני החברות ועוד. נטען גם כי הפרסום בתשקיף לעניין המיזוג היה פרט מטעה. כמו כן נטען כי הערכת שווייה של טמפו-פלסטיק הייתה מוגזמת, וכיוון שהתשלום בעבור מניותיה נעשה על-ידי הקצאת מניות טמפו לבעלי השליטה בטמפו-פלסטיק, דוללו אחזקותיהם של המערערים במניות טמפו. בית-המשפט המחוזי קבע כי המערערים לא עברו את המשוכה הראשונה להגשת תובענה ייצוגית, והיא קיומה של עילת תביעה אישית, תנאי הנדרש בסעיף 54א(א) לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 (להלן – החוק). לפיכך לא נדרש בית-המשפט לשלב השני באישורה של תובענה ייצוגית המצוי בסעיף 54ב לחוק. בנוסף, נדחתה התביעה בגין הערכת שווייה של החברה, בנימוק שאם אכן התרשל המעריך במלאכתו, טמפו זכאית לתובעו, ולא בעלי מניותיה. מכאן הערעור, שנסב בעיקרו על השאלה מהו הנטל המוטל על התובע בתובענה ייצוגית לפי החוק להראות במסגרת הבקשה לאישור התובענה כי יש לו עילת תביעה אישית נגד הנתבע.
בית-המשפט העליון פסק:
א. הטענות הנטענות כנגד ההערכה שביצע המעריך החיצוני בנותנו את השירות שנתבקש על-ידי החברה לתת לה, אינן מסוג הטענות שבעל מניות יכול להעלות בתביעה אישית נגד החברה, מנהליה או בעלי מניותיה. כפועל יוצא מכך, אין הוא יכול להעלותה במסגרת תביעה ייצוגית (321ב – ג).
ב. הצהרת טמפו בתשקיף בדבר כוונתה למזג את טמפו עם טמפו-פלסטיק היא הצהרת כוונות, הבטחה עתידית יותר מאשר מצג של עובדה. כדי להצביע על מצג שווא המקנה עילת תביעה של הטעיה ובמירמה, יש להראות שלמציג לא הייתה כוונה לקיים את ההבטחה שנתן בעת שניתנה, וכי הבטחת שווא זו הייתה מיועדת להניע את האחר לפעול על-פיה. אין שמץ של אינדיקציה לכך שההצהרה שניתנה בתשקיף הייתה בגדר פרט מטעה, מה עוד שבענייננו הטיפול בהליך המיזוג נעשה כראוי (321ד – ה).
ג. (1) ראוי לה להלכה בנושא התובענה הייצוגית שתתפתח עקב בצד אגודל בלי ליצור מסגרת נוקשה ורשימה סגורה העשויה להימצא בלתי מתאימה להתפתחויות לעתיד לבוא ולמגוון המצבים שאין לחזותם מראש (322ה).
(2) לתובענה הייצוגית משמעות כלכלית וחברתית גדולה ביותר. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. פסק- הדין בתובענה כזו מהווה מעשה-בית-דין לגבי הנמנים עם הקבוצה (שאינם מודיעים על אי-רצונם להיכלל בה) (322ז – 323א).
(3) יש בתובענה הייצוגית כדי להגן על אינטרס היחיד שנפגע ואינו טורח להגיש תביעה; יש בה אינטרס ציבורי לאכיפת הוראות החוק שבגדרו באה התובענה הייצוגית; יש לה ערך מרתיע מפני הפרת החוק; יש בה כדי לבלום שימוש לרעה בכוח הנתון בידי בעלי שליטה, שחלקם בהון אינו עומד לעתים בשום יחס לכוח שליטתם ולמנוע מניפולציות על חשבון "המשקיע הקטן"; יש בה חיסכון במשאבים ומניעת ריבוי תביעות. עם זאת, יש בה סכנה להתערבות-יתר מצד בעלי המניות בניהול החברה והכבדה על ניהולה התקין והיעיל; טמון בה פוטנציאל של פגיעה ביחידי הקבוצה, בנתבעים ובמשק כולו עקב ניצול לרעה של מכשיר זה על-ידי קנוניה, הגשת תביעות מנימוקי סחיטה והשתלטות ולחץ לפשרה גם כשאינה ראויה, כאשר הנתבע מוכן לה כדי להימנע מהתדיינות מתישה ויקרה גם אם חסרת סיכוי היא (323א – ג).
(4) הפוטנציאל – החיובי מחד גיסא והשלילי מאידך גיסא – הגלום בתביעה הייצוגית, במיוחד בתחום ניירות הערך, מקבל חשיבות-יתר בגלל המעורבות הגדולה ורבת-ההיקף של הציבור ויחידיו בתחום זה. מכאן, מתחייבים זהירות, איפוק ושמירה על איזון ראוי בין האינטרסים הרלוונטיים. כל זה נעשה על-ידי פרשנות תכליתית של דבר החקיקה הנדון. יש לאפשר הגשת תובענות ייצוגיות במקרים המתאימים ולשמור על מנגנוני הגנה שימנעו ניצול התובענה הייצוגית לרעה (323ד – ה).
ד. (1) התביעה האישית היא תביעה שמגיש בעל מניות בשמו, בגין פגיעה אישית בו. התביעה הייצוגית מייצגת אוסף של תביעות אישיות. זוהי תביעת בעל מניות בשמו הוא ובשמם של בעלי מניות אחרים כבעלי תביעות אישיות – בגין פגיעה בו ובהם. בעלי המניות האחרים אינם צד לתביעה ואינם נוטלים חלק בהליך (324א)
(2) החברים בחברה אינם יכולים לתבוע בשמה אלא במקרים חריגים שבהם רשאי חבר בחברה להפעיל את זכות התביעה של החברה על-ידי תביעה נגזרת. תביעה זו מוגשת על-ידי בעל מניות שלא בשמו ושלא בשל פגיעות אישיות בו ובבעלי מניות אחרים אלא בשם החברה הנפגעת. בעיקרון, חובת הדירקטורים להתנהג בתום-לב ובהגינות על-פי פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 היא כלפי החברה, ולא כלפי בעלי מניותיה, ומשכך, עילת תובענה נגדם קיימת, אם קיימת, רק לחברה, ולא למי מ"נפגעיה" (324ד – ה).
(3) התביעה הנגזרת מתבררת באופן דיוני ומהותי שונה לחלוטין מתביעה אישית ומתביעה ייצוגית על-פי החוק. אין לטשטש את התחומים שבין תביעה נגזרת לתביעה ייצוגית אף שבשתיהן יכול שיש לבעלי המניות עניין. עם זאת יכול שתקום עילה לתביעה אישית או לתביעה ייצוגית, ובו זמנית תקום גם עילה לתביעה נגזרת, והכול תלוי בטיב העילה ובנסיבות היווצרה (324ו – 325א).
ה. (1) הכלל הוא, בעיקרון, כי כאשר בעל מניות סובל נזק בלתי תלוי בנזק שאותו סובלת החברה, קמה לו תביעה אישית בלתי תלויה בנזק שנגרם לחברה. אולם אם הנזק נגרם לבעל מניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה, וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, לא קמה – בדרך-כלל – לבעל מניות עילת תביעה אישית. זהו נזק משני המשקף את נזקי החברה (326ד).
(2) לכלל האמור חריגים מכמה סוגים, וביניהם נזק שנגרם כתוצאה מהפרת זכות חוזית של בעל מניות בתור שכזה או נזק שנגרם לבעל מניות או לקבוצת בעלי מניות השונה מהנזק שנגרם לבעלי מניות אחרים, או נזק שנגרם עקב קיפוח המיעוט. מקרים הנופלים לגדר החריג הם למשל, כאשר לאחר מיזוג, מוקפא מיעוט בעלי המניות על-ידי בעלי מניות רוב בתנאים בלתי הוגנים, או כאשר הרוב בחברה-אם מרוקן מתוכן חברה-בת בטרנזאקציות בלתי הוגנות בין החברות האם והבת (326ה – ו).
ו. (1) סעיף 54א(א) לחוק דורש סטנדרד גבוה באשר לנטל השכנוע המוטל על התובע בתובענה ייצוגית להראות, כי יש לו עילת תביעה אישית. בכך הוא דומה לסעיף 54ב לחוק, שבו נאמר במפורש כי על בית-המשפט להשתכנע שנתקיימו התנאים שבאותו סעיף לאישור התובענה הייצוגית. תכליתם של התנאים היא הבטחת כרטיס כניסה להיכל התובענה הייצוגית רק למי שנמצא מתאים לכך, לאחר שמילא אחר התנאים הקבועים בחוק להנחת דעתו של בית-המשפט. תכלית החוק המחייבת עמידת תובע בתובענה ייצוגית בסטנדרד גבוה יותר מעמידתו של תובע בתביעה רגילה בפני סילוק התביעה על הסף חולשת על שני הסעיפים (327ה – ז).
(2) הטעם לדרישת סטנדרד גבוה באשר לנטל השכנוע, הוא מעמד התובע הייצוגי המייצג תובעים פוטנציאליים בלתי מזוהים, במספר בלתי ידוע, שאינם נמצאים בפני בית-משפט ושלא הסמיכו את התובע לייצגם. הם נקשרים לתביעתו לטוב ולרע בלי ליטול חלק במשפט. בית-המשפט הוא להם לפה. הוא בוחן כליות ולב ומוודא שהתובענה המוגשת ראויה להתברר כייצוגית הן מבחינת התובעים, הן מבחינת הנתבעים והן מבחינת הציבור. פסק-הדין הניתן בתביעה כזו נגד הנתבעים מחייב את הנתבעים כלפי ציבור רחב, בחיובים שגודלם והיקפם אינם ידועים כלל והם עשויים להטיל נטל כבד ביותר לא רק על הנתבעים אלא גם על הציבור בכללו. הסתפקות בית-המשפט במילים הכתובות בתובענה ללא בדיקת ממשותן אינה מאפשרת לקבל החלטה מושכלת אם לתת את הרשות להגשת תובענה ייצוגית או להימנע מלתתה (327ז – 328א, ו).
(3) במקרה דנן, הנזק הוא מרכיב במרבית העילות שבתובענה אם לא בכולן, ולפיכך, לאור סעיף 54א(ב) לחוק, על התובע להראות כבר בשלב זה כי נגרם לו נזק (328ז).
(4) על המבחן למילוי התנאים שבסעיפים 54א ו54-ב מבחינת נטל ומידת ההוכחה, להיות אחיד לכול לגבי כל התנאים הנדרשים מהתובע. עליו לשכנע את בית-המשפט במידת הסבירות הראויה ולא על-פי האמור בכתב-התביעה בלבד, כי הוא ממלא לכאורה אחר כל דרישות סעיף 54א. אין להעמיד דרישות מחמירות מדי, לעניין מידת השכנוע, משום שאלה עלולות להטיל על הצדדים ועל בית-המשפט עומס-יתר בבירור הנושא המקדמי, דבר העלול לגרום להתמשכות המשפט, לכפילות בהתדיינות ולרפיון ידיים של תובעים ייצוגיים פוטנציאליים. את כל אלה יש למנוע על-ידי קריטריון מאוזן בנושא נטל ומידת ההוכחה הנדרשים מהתובע הייצוגי, שמצד אחד לא יפטור אותו מחובת שכנוע  ומצד אחר לא יטיל עליו נטל כבד מדי (329ו – 330א).
(5) במקרה דנן, בייחוס עילות רבות, גורפות, כלליות ואחידות לקבוצות בלתי הומוגניות של נתבעים יש משום סטיגמטיזציה של המשיבים שאינם יכולים להתגונן כראוי בגלל הכוללניות שב"האשמות". הבדיקה הפרטנית שלפיה יש לקבוע אם עילה כלשהי נגד משיב כלשהו נותנת בידי המערערים עילת תביעה אישית, לא נעשתה על-ידי בית-משפט קמא, וראוי שהוא יעשה זאת על-פי החומר שלפניו (330ה – 331ג).
ז. (אליבא דשופט י' טירקל):
(1) סעיף 54א לחוק פותח בפני מחזיק בניירות ערך, המבקש לתבוע בשם קבוצת מחזיקים בניירות ערך, שער רחב כפתחו של היכל; לעומתו, לפי סעיף 54ב לחוק, על התובע לעבור דרך פרוזדור צר וארוך. בשלב הראשון, לפי סעיף 54א לחוק, על התובע להראות כי בידו עילת תביעה "אישית". זהו שלב של בדיקה טכנית-פורמאלית של כתב-התביעה, שבו לא מתעוררת שאלה של נטל ההוכחה או של מידת הוכחה. די בכך שהתובע "יראה" על פני כתב-התביעה כי בידו עילה. בשלב השני, לפי סעיף 54ב לחוק, אין בודקים את כתב-התביעה, אלא את הראיות והטענות שבידי התובע. כאן קבע המחוקק בפירוש ש"תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט והוא לא יאשרה אלא אם כן שוכנע שנתקיימו" התנאים שפורטו שם (332ב – ה).
(2) בשלב השני, בניגוד לשלב הראשון, על התובע לפרוס לפני בית-המשפט את תמונת המסכת הכוללת של ראיותיו ואת עיקר טענותיו המשפטיות על-מנת שבית-המשפט יבדוק אותן וישוכנע שכל אחד מן הרכיבים הנזכרים מתקיים. הדרישות לגבי מידת ההוכחה שמצריך כל רכיב הן שונות, ואף מושפעות מנסיבותיה המיוחדות של כל תובענה ותובענה. בדרך-כלל, על בית-המשפט להשתכנע שבידי התובע ראיות לכאורה, וכן טענות שלכאורה די בהן כדי להצדיק את בירורה של התובענה על דרך של תובענה ייצוגית ואף לזכות בהכרעה לטובת התובע. במילים אחרות, שבראיות ובטענות גלום פוטנציאל מספיק לשם ההצדקה וההכרעה (333א – ג).
(3) הגישה הפרשנית האמורה עלולה להכביד על תובע המבקש לזכות באישורו של בית-משפט להגיש תובענה ייצוגית, אולם יתרונה של גישה זאת הוא בכך שהיא מבטיחה שרק תובענות "רציניות" – שהן ייצוגיות לשמן ולא לשם מטרות זרות – יוכרו כתובענות ייצוגיות. יש לזכור שעצם הגשתה של תובענה ייצוגית עלולה לפגוע בנתבע פגיעה אנושה ולערער את מצבו וממילא לפגוע גם במחזיקי ניירות הערך ואולי גם באחרים. מהלך כזה כשלעצמו אינו דבר של מה בכך וראוי הוא, כבר בשלביו המקדמיים, לבדיקה זהירה וקפדנית, אפילו דוחה היא את מועד פתיחתו של המשפט (333ד).